נתתי לך ללכת כי מגיע לך יותר-פרק 22

'אנחנו צריכים לדבר'
הא?!

השיר הזה, כל מה שהתנגן לי במחשבות.. לא ידעתי מה לעשות
מה להרגיש אבל רגע.. ירדן רוגע, אל תסיקי מסקנות סתם !
"יפות שלי אני צריכה ללכת אני אעדכן אותכן אחרכך."
"טוב" הן אמרו , חיבקתי אותן הזמנתי מונית ויצאתי
אחרי עשר דקות בערך היא הגיעה
"כן לאן?" נתתי לו את הכתובת ונסענו
"בבקשה.." הוא אמר אחרי 20-30 דקות
"תודה רבה" שילמתי לו ויצאתי, הבטן התהפכה, הידיים רעדו,
לא ידעתי מה לעשות 'תנשמי !' חשבתי לעצמי, נשמתי עמוק ועליתי אליו.
דפקתי ושמעתי צעדים, הנה זה מגיע, המפץ הגדול חשבתי.
הוא בא לנשק אותי והייתי קרה
"הכל בסדר בייב?" אמר בבלבול
"צריכים לדבר לא?"
"אה זה כנראה לא הבנת נכון."
אוי הלוואי.
הלכנו אליו לחדר, הוא התיישב על המיטה והתיישבתי מולו.
"למה את קרה? הכל בסדר?"
"הכל מעולה" אמרתי באי נוחות,
"אוקיי, אז ככה לולי שלי יפה, עוד 4 ימים יש לך יום הולדת
ולא יהיה לך זמן אליי אז החלטתי לתת לך מתנת יום הולדת מוקדמת" אמר והוציא קופסא קטנה עם שרשרת כל כך יפה
"אני אעשה לך יום כיף באמת ביום הולדת או יום אחרי אבל אני רוצה
שתענדי את השרשרת ביום ההולדת שלך, שזה יהיה איתך שאני אהיה איתך.
שנה הבאה אני מתגייס ולא נוכל להיות כל היום 'אחד בתחת של השנייה'
ואני רוצה שתדעי שאני תמיד איתך בכל מקום, בכל זמן כי אני אוהב אותך
וזה לא הולך להשתנות."
התחושת הקלה הראשונית שהרגשתי הייתה ענקית כאילו סלע נפל לי מהלב,
ואחרי זה האהבה שהציפה אותי הייתה ענקית, עצומה פשוט בלתי מתוארת
הוא עבר שינוי כל כך גדול מהערס הוואחש מההתחלה שהרים את האף יותר מדי
לגבר שהוא היום, לגבר שלי . וכמובן אני ההיסטרית ישר הוצפתי דמעות
"אני אוהבת אותך, אתה מדהים ואתה שלי . תודה על הכל בייבי." אמרתי וקפצתי עליו בנשיקה
"אפשר ?" הוא אמר, כלומר הוא שאל אם אפשר לענוד לי את השרשרת המדהימה שהוא קנה לי, שרשרת מזהב עם לב עגול כביכול שיש עליו חריטה Y & S זה היה מושלם
"ברור" הוא ענד לי אותה ונשק לי בצוואר נשיקה קטנה וכמעט בלתי מורגשת אבל יחד עם את כל כך עדינה ואוהבת.
נשארתי אצלו וראינו סרט וצחקנו כמו תמיד הוא נותן לי הרגשה אחרת, של שיחרור שאני יכולה להיות מי שאני וזה בסדר
"קוף"
"מה יא מכוערת?"
"אני צריכה לחזור."
"כבר?"
"כן הבטחתי לעדן ולחן."
"טוב קוף דברי איתי"
"טוב, אני אוהבת אותך."
"אני אוהב אותך." אמר ונישק אותי
"תודה על היום"
"באהבה"
"איך אפשר שלא?" אמרתי בגאווה
"תתרגעי" אמר ובא לתת לי כף קטנה אך החזקתי לו את היד והוא לקח את הידיים המשולבות שלנו ונישק את היד שלי
נישקתי אותו ויצאתי

הסתובבתי קצת ותהיתי, נתתי למחשבות לזרום.
אני בן אדם שלא משנה כמה טוב יהיה לו, לא ממש ידע להעריך.
אני מפחדת לאבד אותו.. אני לא יודעת מה יש לי זאת אני ותמיד הייתי כזאת,
אולי כלפי חוץ אני מקרינה כל כך הרבה ביטחון – כמו בהקדמה – אבל עובדה,
אני אמורה להיות הכי שמחה בעולם עכשיו ובמקום זה, אני מרגישה ריקנות ודיכאון.
'אני לא יודעת מה קורה לי.' חשבתי לעצמי.
עם מי אני כבר אדבר? לא שאני לא יכולה לסמוך על חן או על עדן אני פשוט לא חושבת שהן
יבינו.
אני טיפשה, מה לעשות? זה טמוע בי.
בן אדם דיכאוני. אז כן אולי עדן וחן לא קבעו איתי כלום אבל הייתי חייבת קצת לבד. כל היום סבבו סביבי אנשים, שאני אוהבת כן? אבל עדיין.
בסך הכל התגברתי ברמות הייתי ילדה מתלהבת כל מילה שנייה כפרה עליי, כפרע עליי
שומעת מזרחית כן נשמה.
לא שאני מזלזלת כן? אבל במוזיקה גם התבגרתי . אני שומעת עברית אבל לא מזרחית , יותר לירן דנינו, אריק ברמן, עידן חביב, יובל דיין,בית הבובות,שלמה ארצי -וואי אהבת חיי- ועוד כל מיני אנשים עם שירים יותר עמוקים מהיא עזבה בואו נבכה.
הודעה מאת: צ'רני הלב שלי
'נונה הכל בסדר? לא שמעתי ממך הרבה זמן.'
'כן הכל בסדר, הלכתי לשלומי הוא קנה לי מתנת יום הולדת מוקדמת.'
'יא באמת? את חייבת להראות לי.'
'את יכולה לבוא אליי ? אני צריכה לדבר איתך.'
'בטח.'
אולי היא כן תבין, בכל זאת היו לה התקפי חרדה ודיכאון. אולי היא תבין אותי.
טוב היא באה הגיע הזמן לחזור הביתה
הגענו באותו זמן אליי.
"נונה"
"לולי" עניתי וחיבקתי אותה.
"מה קורה מה יש?"
"לא יודעת להסביר לך פשוט.. את מכירה את זה שנוחתות עלייך תקופות של דיכאון?"
"מי כמוני יודעת…"
"כן נו אז זה ככה."
"אבל אין לך ממה להיכנס לדיכאון."
"אני יודעת, יש לי אהבה, חברות, משפחה.. בלימודים בסדר ברוך השם."
"אז ממה זה?"
"לא יודעת להגיד לך."
"תקשיבי, זה תקופות בסך הכל. תצאי קצת, תרקדי תשמחי זה יעבור."
"כן, גם אני חושבת."
ואז פשוט..אוי אלוהים אני לא מאמינה