נתתי לך ללכת כי מגיע לך יותר-פרק 20

מהפרק הקודם:
היה לעדן פלאפון
'הלו'
….
'מה קורה בעלי' אוקי זה בן..
…..
'אני בסדר'
…..
'אוי חיים שלי אתה צריך משהו?'
….
'בטוח?'
….
'טוב אני יבוא אחרי הבצפר'
….
'גם אני'
….
'גם אני אוהבת אותך..'
….
'חח ביוש'

"מה קרה?"

פרק 20:
"בן עם 39 חום אני דואגת"
"39? חמודה הילד חולה רציני"
"אני יודעת איף הוא לא רוצה שאני יפסיד בצפר ואמא שלו עובדת והוא לבד, על מה אני מדברת אני הולכת"
"חח טוב לב שלי תעדכני אותי ותמסרי לו את אהבתי"
היא דפקה לי כזה מבט ונקרעתי מצחוק
"את אהבתי בתור אחותו היפה כמובן"
"אהבלה"
"יאללה לכי"
"טוביק לאב"
"לאב אותך ביוש"
הגעתי לבצפר וראיתי את שלומי מחכה לי בשער
"חיים שליי" צעקתי והוא הסתובב
התקדמתי לכיוונו והוא נישק אותיי כאילו הוא לא ראה אותי שנה
התנתקנו וצחקתי
"מה קרה?"
"התגעגעתי"
"חחחח בייבי"
"כמה אנרגיות יש לך על הבוקר עם הצעקות האלה "
"אתה יודע יש אנשים שמתרגלים לקום לבצפר "
"אני לא מאלה "
"לא נורא אתה תתחיל"
"שלומיי נשמה" איזה ערסית ממזעזעת אחת צעקה לו כולה מלאה באיפור כמו פורים לבוש מזעזע איכ ילדת פח רק ראיתי אותה עלה בי רצון להקיא.
התקדמה לכיווננו והביאה לו חיבוק למרות שזה נראה יותר בכיוון של אונס אבל וואטאבר
"אהה.. נשמה? יש לו חברה" אמרתי בטון עצבני ומזלזל והדגשתי את הנשמה
"חברה זה לא קיר. חח סתם מאמי אל תדאגי " את המשפט השני אמרה קצת בעוקצניות
פחח אותי היא מנסה לעקוץ? כנראה היא לא מכירה אותי
"ממך? חמודה את הוזה, ניראה לי את צריכה ללכת לאחות או משהו."
"יש מספיק שלומי לכולם." שלומי הצטרף לשיחה, עשיתי לו מבט והוא חייך ושם עליי יד
"סתם כפרה שלי מה העצבים אממ מה שמך?" אמר לערסית הזאת
"ליאור כפרה איך אתה לא זוכר "
"אני זוכר מה שחשוב לי, אז ליאור סלאמת"
הוא הידק את האחיזה ולקח אותי משם לתוך הבצפר
"מישהי פה קנאית"
"תמיד הייתי כזאת ואתה יודע, אבל בה? איכ סתם ילדת פח אין לי מה לקנא בה."
"אין לך מה לקנא בכלל אני אוהב אותך ורק אותך"
"אני יודעת"
"אח"
"מה קרה?"
"פגיעה באגו" צחקתיי אוי אני מכורה אליו
"חיים שלי, בעלי, בייבי שלי, לולי אני אוהבת אותך חתיך שלי. מספיק?"
"לעכשיו"
"תהיה יפה תשתוק"
"אני אשתוק אם תשתיקי אותי" אמר והסתכל לי על השפתיים
"מכוער" אמרתי ונישקתי אותו
"מכוער שאת אוהבת"
"מכחישה"
"איזה פיצול אישיות יש לך"
"מתמודדים"
"יאללה לכי לכי לשיעור"
"טוב אבל גם אתה הולך"
"הנה אני הולך"
"ואתה לא מפריע אתה לומד"
"אחח הדברים שאני עושה בשבילך"
"זה לא בשבילי זה בשבילך זה לעתיד *שלך* "
"אני לא יודע מה יקרה בעתיד, את העתיד שלי"
"חחח אני מאוהבת בך"
"יאללה לכיתה שלא תאחרי"
"טוביק"
"חכי" הוא החזיק לי ביד סיבב אותי ונישק אותי נשיקה עדינה, אלו הנשיקות שיש בהן הכי רגש, הנשיקות היפות האלה שאני הכי אוהבת
"אני אוהב אותך אישתי"
"אני אוהבת אותך" אמרתי והלכתי

לא יכולתי להתרכז בשיעור חשבתי עליו ועל כמה שהייתי מפגרת שלא סלחתי לו כבר בפעם הראשונה כי תכלס? הוא רק רצה להגן עליי ואני הלכתי עם הראש בקיר
"ירדן
ירדן
גברת אוחיון אני מדברת אלייך!"
נורית דיברה ועמדה ליד השולחן שלי
"כן מצטערת נורית אני לא מרגישה כל כך טוב."
"עוד רבע שעה נגמר השיעור ואת מעופפת"
"אופס?"
"זה מה שיש לך להגיד לי? אופס?"
"נו יאללה אמרתי סליחה מי ישמע"
"תגידי לי מה זה החוצפה הזאת?"
"שום חוצפה"
"עופי החוצה"
"מה ? מה עשיתי?"
"תגידו עם השנים אתם התלמידים לא משדרגים משפטים?"
"יאללה אין לי כוח לזה ביי."
"לכי תירשמי במזכירות תודה."
"גוד ביי נורית." יצאתי מהכיתה בעצבים והגעתי לחצר
"אוחחחח לא סובלת אותה"
"ירדן?" שלומי? אופס לא להסתובב אולי הוא לא יזהה אותי שמעתי את הצעדים הולכים ומתחזקים הוא תפס אותי וסיבב אותי. שיט
"למה את בחוץ?"
"למה אתה בחוץ?"
"שאלתי קודם"
"יופי"
"ירדן אל תתחמקי"
"אני קצת רבתי עם נורית המורה והיא קצת העיפה אותי מהשיעור" אמרתי בקול חושש ואז חייכתי
"נו תענה למה אתה בחוץ?"
"אני הלכתי לשירותים"
"השירותים זה צד שני"
"אהה באמת ?" הוא אמר בציניות וצחקתי
"מפגר"
"ירדן לפחות שממישהו מאיתנו יצא משהו"
"למה מה קרה? אתה הולך להשקיע."
הלכנו לדשא והוא התיישב והתיישבתי עליו
"אתה יודע שבן לא מרגיש טוב?"
"כן דיברתי איתו מקודם הוא עם עדן היא מטפלת בו חחח אמרתי לו שנלך אליו אחרי הבצפר"
"טוב"
הרגשתי צורך לבכות לא יודעת למה.. כל בת תבין את ההרגשה הזאת שפעם בכמה ימים את מרגישה צורך לבכות סתם ככה אבל החזקתי את עצמי לא בכיתי חייכתי והסתכלתי עליו
הרגשתי בדיוק כמוהו הוא אמר לי שכשהוא חושב על העתיד הוא רואה אותי וזה כל כך הדדי, אני פשוט אוהבת אותו.

נ.מ של שלומי
היא האישה של החיים שלי אני בטוח בזה. מהרגע הראשון שראיתי אותה ידעתי את זה, לחשוב שלא רציתי לצאת אז לטיול שנתי, הייתי מפסיד את הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים.
היא הסתכלה עליי וחייכה, החיוך הזה עושה לי משהו בלב מקפיץ אותו היא שינתה אותי הילדה הזאת אני אתן לה את החיים שלי, הכל כדי שהיא תהיה מאושרת.
"את כל כך יפה אישה שלי"
"די" היא אמרה, הסמיקה והרכינה את ראשה.
"מה קרה?"
"אתה מביך אותי"
"למה ? כי אני אומר לך את האמת?"
"חח נו די"
"חיים שלי את הדבר הכי יפה שקיים, את צריכה להתגאות בזה לא להיות מובכת מזה."
"אבל.."
"שום אבל"
"איףף אני אוהבת אותך"
"בואי הנה" אמרתי ומשכתי אותה לנשיקה
"איזה קיטשיים נהיינו" אמרתי
"אויש כמה קיטשיות" והיא אמרה באותו הזמן
וצחקנו
"כנראה שזה נכון" היא אמרה
"אל תדאגי תמיד תהיי המכוערת שלי"
"הסר דאגה מליבך תמיד תהיה הטמבל שלי"
"עכשיו אני רגוע"
"אפשר למות בשקט"
"שלומי? אולי נלך לבקר את בן?" אמרתי ועשיתי פרצוף של פליזוש
"אחרי הבצפר"
"לא נו בוא עכשיו"
"תגידי אמא שלך מודעת לזה שאת מבריזה כל כך הרבה?"
"היא אומרת שהילדים הכי חכמים הם הכי מופרעים ככי פשוט משעמם להם בכיתה"
"אמא שלך חכמה מה שאומר שאני הכי חכם במקיף"
"יש יוצאי דופן"
"אח"
"הכל מאהבה"
"כמובן"
"יאללה בוא" קמתי ומשכתי אותו בדיוק היה צלצול
נכנסתי לקחת את התיק מהכיתה ויצאתי הוא כבר חיכה לי מחוץ לכיתה והלכנו
הלכנו לבן דפקנו ולא ענו נכנסנו הביתה עלינו לחדר שלו ו..
פשוט נקרענו מצחוק "פאדיחוש."