נשמתו של שטן פרק 2

ויולט התעוררה ראשונה. היא העבירה את זרועותיו של דיימון מעליה וברחה מהחדר למקלחת במבוכה קלה.
היא השעינה את זרועותיה על מסגרת הכיור והביטה בצומת לב מיוחדת במראה. "אפשר לראות את זה?" היא שאלה את עצמה, "הייתי מניחה שאחרי שנתתי חלק גדול מעצמי היו רואים את זה, אבל לא השתנה כלום".
היא צחצחה שיניים שתפה פנים ולאחר מין ויכוח פנימי עם כדאי לה לחזור למיטה או לרדת למטבח להכין ארוחת בוקר, המטבח ניצח. או שאולי זו הייתה הבטן שלה שהתחלה לקרקר.
היא הייתה עסוקה בחיתוך סלט שדיימון ירד למטה. היא מלמלה לעברו בוקר טוב והמשיכה לחתוך את העגבניות .דיימון ניגש אליה חיבק אותה מאחור כך שסנטרו נשען על קדקודה ושאל אותה בקול מתוק וצרוד משינה "איך ישנת?". היא הסתובבה אליו והסתכלה לתוך עיניו הכחולות וראתה את הרוך והאהבה בוערים בהן כמו אלף שמשות והיא נמסה כאלו כל המבוכה פשוט התאדתה. "ישנתי מצוין",היא ענתה ונשקה לו קצרות על שפתיו. היא ניגשה להמשיך לבשל ודיימון שקע במחשבות. "היא בסדר?, הכאבתי לה?, היא נראית בסדר, אבל אולי בכל זאת, כי פעם ראשונה בשביל בנות זה משהו מוזר…"הוא הלך לאיבוד במחשבות של אהבה ודאגה עד שויולט נגעה בזרועו ואמרה "אתה דואג לי עכשיו ,נכון?," דיימון השפיל את עיניו במבוכה וויולט המשיכה "אין לך שום סיבה לדאוג אני בסדר, אני יותר מבסדר". דיימון משך אותה אליו לנשיקה וברגע הזה ממש שניהם שחכו לחלוטין את כל הצרות שלהם, את אמא של ויולט, את העובדה שהיא מגן עדן ומשם הוא נפל, את העובדה שאסור שאיש מהמלאכים שעל האדמה ידע על עברו של דיימון ועל הקשר שלהם שבכלל אסור לאיש מהשמיים מהאדמה ומהגיהינום לדעת. וכמה שקשה להאמין, לאותו רגע קצר ומושלם את כל זה הם שחכו. ואז הטוסטים קפצו ושניהם התנתקו בבהלה זה מזה בחיוכים נבוכים.
ויולט הלכה לערוך את השולחן ובזמן שדיימון צפה בה ,בניגוד למה שהיא חשבה מול המראה בבוקר, הוא חשב שהיא נראית גבוהה יותר בטוחה יותר ושלמה יותר.
ולמען האמת הוא הרגיש בדיוק אותו דבר.