נשמתו של שטן פרק 1

ביציאתם מהבית הרגישה ויולט בעיקר אכזבה. היא לא ציפתה לכזו התנהגות מצד עמה האוהבת התומכת והמקבלת.
היא חשבה שאם היא תסביר לה שהיא אוהבת אותו היא תתמוך בהם, תבין או לפחות תנסה. אבל היא גירשה אותה. כאילו כל החינוך שלה על קבלת האחר וגזענות התאדו ממנה באחת.
"דו פרצופית, שקרנית, בוגדת…" כל המחשבות המרירות האלה התערבלו בראשה כמו בתוך מיקסר שמכיל סכינים, בכאב ובמהירות.
הדמעות התחילו לבצבץ שוב בזויות עיניה הגדולות ודיימון שהיה שקוע במחשבות משל עצמו התעורר לפתע. לשמחתה, הוא לא אמר אל תבכי ולא אמר אמרתי לך הוא רק לחש "אני מצטער".
שתי המילים האלה ניפצו את שעריות האיפוק שעדיין נשארו לה והיא התמוטטה על הספסל שלידה ופרצה בבכי משתנק ומיילל. אני בטח נראית נורא , היא חשבה לעצמה וניסתה לסדר את קבוצות השיער החומות שנמלטו מהצמה שלה, ודיימון שישב לצידה בדיוק חשב שהיא כל כך מתוקה ויפה שאיך שזה שלא כל העולם בוכה איתה.
לאט לאט הבכי נרגע וויולט נעמדה ושאלה "לאן עכשיו?" ,"הביתה" אמר דיימון .
הם נסעו בשתיקה והגיעו לאחר נסיעה של עשרים דקות לבית גדול עם גג כחול ודלת שחורה ענקית.
ברגע שירדו מהאוטו התקרבה ויולט לדיימון ונישקה אותו בלהט, היא רצתה לשכוח הכל. דיימון כנראה הרגיש גם הוא את הצורך לשכוח מצרות היום יום וטבע בנשיקה שלה ברצון רב. תוך כדי עליה במדרגות הם המשיכו להתנשק ידיו של דיימון נשלחו להוריד את חולצתה וידיה את שלו אחרי קצת מאמץ לפתוח את הדלת הם נפלו ישר למיתה המכנסיים של ויולט ירדו בשלב כלשהו, היא אפילו לא שמה לב. ידיו של דיימון ירדו מפניה אל החזה שלה ושיערו השחור נפל עיניו. ויולט נאנחה ודיימון הרים את ראשו ממנה ושאל "את בטוחה?",
"אני מוכנה" אמרה ויולט בקול רועד במקצת.
בהתחלה זה כאב, אבל אז הרגישה ויולט בחום, שצומח מליבה לכל גופה הולך ומתפשט עד לקצות האצבעות.
הם היו לאחד.