נשמות מותאמות ~פרק 5~
"אתה מוכן להפסיק ללעוס כמו חמור!?" אני צועקת על טום,התגובה שלו זה רק חיוך רחב ויפה.
"את צריכה להתאמן על הריכוז שלך,בבגרויות יהיו ילדים שלועסים כמו חזירים." הוא אומר ובאלי לקום ולהחטיף לו סתירה.
אנחנו פה יושבים באמצע הספרייה,הוא רועש כמו ילד מופרע ואני נגעלת ממנו.
כבר קיבלנו טונה מבטים מילדים שמתאמנים למבחנים שלהם.
טום נתן לי "מחבן" בהיסטוריה,שהוא מבטיח שהוא "כתב". יותר נכון הוריד מהאינטרנט.
אני כבר וחצי שעה לא מצליחה לכתוב כלום בגלל האכילה שלו כמו כלב.
"אולי תאכל כמו חזיר בשולחן אחר? הרחק הרחק ממני?" אני מתפללת שהוא באמת יעשה את זה,אני לא צריכה להיות קרובה אליו עכשיו. אני יודעת שהוא יודע,מאז החיבוק הזה אני יודעת,הוא יודע את הסוד שלי.
"אבל אני אוהב להיות קרוב אלייך,ישלך ריח טוב." הוא מתקרב אלי ומרחריח אותי.
אני מיד נשענת אחורה כי גם לו יש ריח טוב,ריח שמדליק אותי וזה מעצבן אותי.
"לא הקשבת למה שאמרתי לך מיקודם מריים?" הוא נשען עוד יותר קדימה ושפתיו מגיעות לאוזן שלי.
"אני לא אפגע בך,אף פעם. את כבר מספיק שבורה." הוא לוחש ומשאיר עור ברווזים על גופי.
אני מיד קמה מהכיסא ומתרחקת ממנו. אני צריכה להתרחק ממנו.
"מה אתה יודע?" אני מנסה להישאר ברוגע ולא ליצור מהומה,אבל זה קשה שעיניו דוקרות דרך גופי מבטים.
"מה אני צריך לדעת?" הוא שואל ברוגע שמעצבן אותי.
"אתה יודע מה אתה צריך לדעת." אני לוחשת לו עכשיו,אפילו לא בטוחה שהוא שומע.
"לא אני לא יודע,מריים. אכפת לך לפרט?" הוא אומר בקול רם ויוצר שראשים של אנשים אסתובבו.
"אתה בן זונה אתה יודע?" אני דוחפת את הדמעות אחורה.
הוא קם מהשולחן ומתקדם לעברי.
הלב שלי פועם יותר מהר ואני לא יודעת מה לעשות. ללכת? לצרוח עליו מול כולם פה?
"אני לא זה שעשה לך את זה." הוא אומר ומתקדם יותר ויותר קרוב אלי.
אני שומעת את הליחשושים של האנשים מסביב ומתחרפנת.
"טום,די." אני לוחשת.
"מה אמרת מריים?" טום כבר נעמד מולי,חזה רחב מוכן למלחמה.
"אמרתי די." אני לוחשת עוד פעם,יודעת טוב מאוד שהוא שומע אותי. איך אפשר שלא? החזים שלנו כבר נוגעים.
אני רוצה לזוז אבל איכשהו אני לא מצליחה.
המבט שלו מהפנט אותי יותר מדי ולא נותן לי לזוז.
"תגידי יותר חזק מריים! תגידי מה שאת רוצה להגיד!" הוא צועק ותופס לי את הלכיים.
אני מסתכלת לתוך עיני הזית שלו.
"טום די!" אני צועקת כל כך חזק,שהספרנית קמה.
"מה קורה פה?! זה לא הפסקה פה טום!" היא מצביעה אלינו יד כועסת.
אני מיד יוצאת מידיו ויוצאת מהספרייה.
אני יודעת שהוא עוקב אחרי כי אני שומעת את הצעדים שלו לידי.
"למה את לא אומרת מה שאת באמת חושבת?" הוא שומר איתי על קצב בזמן שאני יורדת במדרגות.
"מה אתה רוצה ממני הא? אין לי מה להגיד לך." אני פונה והולכת לעבר שירותי הבנות שם הוא לא יוכל לעקוב אחרי.
"תגידי לי מה שחשבת שאני יודע" הוא תופס לי את הכתף.
"אני לא אגיד לך."
"למה את פוחדת להגיד מה שאת חושבת זה סתם מילים!" הוא צועק,מעוצבן שאנעי לא נותנת לו את התגובה הפטתית שהוא רוצה.
"אתה יודע מה שאני רציתי להגיד טום"
"את לא צריכה להיות מובכת מזה." נוא מלטף לי את הלכיים.
"אתה לא רציני?!" אני ברצינות הולכת לתת לו כאפה.
"זה הוא עשה,זה לא היה אשמתך מריים,את לא הפושעת פה."
"ברור שזה לא אשמתי שנאנסתי." אני לוחשת.
"זה לא אשמתך." ידו הרכה מגיעה לשפתיי. הוא מצייר איתה על שפתיי.
בטח אנשים חושבים שאנחנו משוגעים.
"תפסיקי לחשוב על מה שאחרים חושבים." הוא מוריד את ידו.
"עכשיו לכי לשירותים גברת." הוא מחייך לי והולך.
אני נשארת במקום המומה,מה קרה הרגע?
תגובות (5)
מתנצלת שרק עכשיו אני מגיבה על הסיפור בפעם הראשונה, היה לי בעיות עם המשתמש.
בכל מקרה, נורא אהבתי את הרעיון! מצפה להמשך♡
ממש אהבתי :) הסיפור ממש חמוד ואמשיך לעקוב אחריוו אבל אני גם ממש מיתגעגעת ל להציל את עמית את תמשיכי אותו ?
תודה על התגובות המדהימות! בקשר למיתי ויון יש סיכוי..נראה :)
'"את צריכה להתאמן על הריכוז שלך,בבגרויות יהיו ילדים שלועסים כמו חזירים." הוא א(ו)מר[.] (ו)בא[ ]לי לקום ולהחטיף לו סתירה.' – אין מילה באלי… זה 'בא לי'. חוץ מזה, את יכולה לתת כאן נופח אישי וריגשי… 'רציתי להעיף לו סטירה מצלצלת ללחי… שכבר יבין מה אני חושבת על ההתחכמויות שלו'
"כבר קיבלנו טונה מבטים מילדים שמתאמנים למבחנים שלהם." – באמת?! 'טונה'… אני קורא את זה כדג טונה! זה הוציא אותי לגמרי מהסיפור. חבל. לא סלנג! המילה 'הרבה' יותר מתאימה (ממש מתאימה יותר מטונה).
"טום נתן לי "מחבן" בהיסטוריה,שהוא מבטיח שהוא "כתב". יותר נכון הוריד מהאינטרנט." – מבט 'מחרבן'?!
"אני כבר (ו)חצי שעה לא מצליחה לכתוב כלום בגלל האכילה שלו כמו כלב." – אמרת חזיר מקודם… לא כלב.
מספיק להפעם.
בהצלחה :)
תודה על הביקורות הבונות,זה עוזר לי לשפר את כתיבתי:)