נשמות מותאמות ~פרק 1~

הרגליים שלי רועדות,גם הידיים. זהו,הלך עלי. זאת הפעם האחרונה ששלמי אתן לי לברוח עם זה. חבל,דווקא שהתחלתי להשתנות. אני מתבוננת בטייטץ הקרוע שלי,לא היה לי כוח ליתפור את החור,עוד פעם חבל.
אני מעלה את ראשי ומתבוננת באנשים העוברים. כמה אנשים בפינה מחייכים אחד לשני ממשהו מצחיק שאחד מהם אחר. עולה בי הרגשה של קנאה,למה אני לא יכולה לחייך כך? בלי שום הרגשה של מזויפות. אני לא זוכרת את הפעם האחרונה שחייכתי ככה.
אחד מהם הוא בן,בן מאוד מושך. אני שמה לב שאני בחיים לא ראיתי אותו מיקודם. הוא חדש פה?
הילדה שמדברת איתו היא יסמין. רואים איך שהיא מנסה להוציא את החזה הלא קטן לעברו בחיוך ערמומי,שאומר בוא-איתי-לשירותים-ותעשה-אותי. אני מצחקקת לעצמי מהנואשות שלה,חבל. יסמין ילדה יפה עם שיער צבוע לסגול ממולא בגוונים ירוקים,מגניבה אני הייתי אומרת. אז למה למכור את עצמך לבן שאפילו לא מסתכל עלייך אילה…עלי?
אני תופסת את המבט של הילד..בן שחוקר אותי. אני מידית מכסה את גופי. מצחיק כי זה לא שאני לובשת משהו חשוף. אני לא מצליחה להוריד את עיני ממנו אבל,הוא לובש ביני על ראשו ושיערו החום הקוצני בולט החוצה. אני מורידה את עיני לעיניו שבצבא זית. אני רואה שהעישונים שלו גדלות בכאילו שהוא רואה דרכי. אני ממשיכה את המסע המעניין שלי ומגיעה לשפתיים שלו.
הם עכשיו עשויות בחצי חיוך,מתוק. הם וורדות מלאות כאילו,גבריות. אני מרגישה את עצמי מסמיקה,כי אני יודעת שהוא רואה שאני פשוט בוחנת אותו.
לפתע,הדלת מאחורי נפתחת וילד נמוך עם משקפיים יוצא.
״מריים!״ הקול החזק של שלמי קורא. אני מיד קמה ונאנחת.
אני עוד פעם תופסת את המבט של הנער והוא קורץ לי. מעניין. אני נכנסת לחדר הקטן והצפוף ומתיישבת בכיסא.
״בוקר טוב,מריים.״ שלמי שולף את הכוס שלו מהשולחן שכותב עליה: מנהל מספר אחת.
״בוקר אור שלמ׳צוק.״ אני מחייכת. שלמי היחד שמעז לקרוא לי מריים,שונאת שקוראים לי ככה.
אבל איכשהו שהוא קורא לי ככה,זה מעורר בי רוגע.
״את יודעת שאין לך זכות לקרוא לי ככה.״ הוא מסתכל עלי במבט קר ואז דופק צחקוק.
שלמי קירח תימני כזה. גופו המלא אבל איך שהוא מאוד אוהב להגיד ה״עגלגל״ שוקע בכיסאו הרחב. פרצופו העגול,חם ומרגיש ביתי.
״תאמין לי שאני יודעת.״ אני מסתכלת על ידו,ישנם סימן של צלקת..מוזר.
״שפכתי על עצמי מים רותחים טוב? די עם העיניים השיפוטיות.״ הוא מחייך וזורק לי שוקולד מהמגירה שלו.
אני מיד פותחת את העטיפה ומכניסה את השוקולד הטעים לתוך פי.
״אבל עכשיו לא מדברים עלי,מריים,מדברים עלייך מתוקה.״ הוא מרים את הכוס לפיו ושותה את הקפה החזק.
״אני כבר יודע מה את הולך להגיד.״ אני נושמת עמוק וממשיכה.
״אני באמת ניסיתי,שלומצ׳יק.״ עיניו מבינות אותי.
״את ידעת שהיית חייבת עובר.״ הוא שם את הכוס חזרה על השולחן.
״אני יודעת,אל תנסה יותר בישבילי,נמאס לי להעיק עלייך.״ אני זורקת את העטיפה לפח.
״מעיקה את לא,אבל ישלי פיתרון-״ אבל לפני שהוא סיים את המשפט הוא נקטע מדפיקות על הדלת.
״בדיוק שבאתי להגיד את שמו,חצוף תיכנס!״ שלמי קורא.
הדלת נפתחת ואני מסובבת את גבי.
זה הוא,הילד ממיקודם.
״הי אבא.״ הוא אומר בקול עמוק וסקסי. רגע? מה? אבא? מה קורה פה?
״בוא לפה טומ׳צוק!״ שלמי מחייך חיוך ענק עכשיו. אז קוראים לו טום,מעניין אפילו יותר.
טום ניגש לאביו ונעמד לידו.
עיניו לא יורדות ממני מאז שהוא נכנס לחדר. הלב שלי פועם טיפה יותר מהר.
״הי מריים.״ טום אומר,קולו יוצר בי גלים.
״הי…״ אני בקושי מוציאה כי אני לא מבינה הוא קשור.
״טום פה תלמיד חדש בבית ספר וגם תלמיד מצטיין.״ שלמי מחייך לבנו האהוב.
״אוקי..״ אני אומרת עדיין בחוסר הבנה למה זה רלוונטי.
״קיצר אני אעזור לך לעלות את הציונים.״ טום אומר ומפתיע אותי לגמרי.
״אוי,תודה..אבל לא תודה.״ אני קמה מהכיסא. אני תופסת את מבטו המהיר של טום בחזי.
אני מזיזה את רגלי לדלת.
״מריים,בלי זה את עפה מפה.״ שלמי אומר לגבי ועוצר אותי במקומי.
״תני לבני לעזור לך,אולי תהיו ידידים.״ אני כמעט נחנקת.
אין לי ידידים,לא סומכת על בנים.
״טוב.״ אני אומרת בהרמת ידיים,כי אני יודעת שאין לי דרך אחרת.
ישלי הרגשה שזאת הולכת להיות חוויה.