נשימה קצובה | 1?

"מה את רוצה שאומר? לברך אותך, שברחת?" הוא מסנן בקור וחוסר מחשבה ומניח לכוס הקפה המהבילה שלו. אני מרימה אותה ולוגמת. מלגימות זריזות זה נעשה שלוקים ומשלוקים, לשתייה.
אני מניחה את הקפה בכיור.
" כן, תברך אותי" אני מסננת בעוקצנות. אני לא יודעת איך להגיב, ומהצד השני לא הכי מגיעה לו התגובה.
"זונה" הוא מגחך. הוא פורע את שיערי, וחומק לקומה השנייה.
בוקר שבת רגיל, אני מניחה. והאדם היחיד שבאמת נסבל בבוקר שכזה, פשוט לא נמצא.
כמה מדכא זה יכול להיות, אני בכלל לא קרובה להגדיר.
אני מרימה את הצרור מפתחות שלו וחומקת החוצה.
האוויר קריר, והגופייה שלגופי לא מחממת מספיק.
אני מתיישבת בפינה מוארת. אני מקווה שהשמש הדלה של הבוקר, תחמם מספיק.
ציוץ הציפורים חודר את הבועה של חוסר ההגיון שמקיפה אותי.
אני כותבת על החול הלח שמסתתר מתחת למדרגת המדרכה. אני רואה אותה. החתימה שלו.
אני נזכרת בקיץ ההוא, שביליתי איתו.
ועכשיו, הכל כבר מזמן אבד. אני מרגישה את הריקנות שמחלחלת בי, ומכתיבה למוחי חוקים ופעולות חדשות.
האובדן גדול מדיי, ולפעמים צריך לדעת לוותר.
אני מסתכלת על מכונית בודדה חולפת במורד הכביש.
אני מתה לעצור אותה, ולקחת טרמפ. אני לא מתחרטת.
אני לא חושבת פעמיים, ומתקדמת לתחנת האוטובוס.
כל מה שיש לי הוא העשרים שקל שמסתתרים בכיס הסקיני שלי, הכיס האחורי.
כל מה שנותר לי הוא הזמן, ולא ימצאו אותי יותר.