נשימה – פרק ניסיון.

ללא ספק, כל תלמידי "סטדי סיטי" היו התלמידים הכי ברי מזל בכל רחבי ארצות הברית.
עצם העובדה שהשחקן והזמר המפורסם בראיין וולינג יתחיל ללמד תיאטרון ומוזיקה בשנה הקרובה עוררה התרגשות בכולם. בתלמידים, בהורים, במורים וכן אפילו בגברת הנדרסון שבחיים לא ראיתי חיוך אחד חומק משפתיה הזקנות והמתקלפות.
החצר הייתה מפוצצת במיליוני תלמידים מרוגשים שחיכו לבואו של המורה החדש ומהולל שגרם לתיכון הרבה מאוד כבוד ופרסום ממה שאי פעם היה בכל תיכון אקראי אחר.
אני יושבת באחת הפינות המרוחקות. מנסה כמה שיותר להתרחק מכל המהומה, אני תוחבת את האוזניות הלבנות לאוזניי ומגבירה עד הסוף בניסיון כושל לשמוע את השיר השקט שמתנגן.
אם מישהו היה אומר לי שהלימודים לא יתקיימו בשמונה הייתי מרשה לעצמי לישון עוד שעתיים ומגיעה ישר להיסטוריה. זה לא שהנוכחות של בראיין וולינג תשפיע עליי במיוחד… לא כי אני לא אוהבת תיאטרון ומוזיקה, פשוט לא הספקתי להירשם לאף אחד מהקורסים האלה. הם התמלאו תוך שניות מהרגע שכולם שמעו מי המורה שמלמד אותם.
הפלאפון שלי מצלצל וגורם לפלאפון שלי לרטוט ולהפסיק את המוזיקה שממילא בקושי שמעתי, תמונה של לוסי מופיעה על המסך ואני מחייכת.
"היי לוס" אני עונה.
"היי קאמ. איפה את??" היא צועקת ומנסה להתגבר על רעש ההמון.
"רחוק ממך" אני צוחקת.
"אוי נו באמת קאמ, בואי הנה, את לא רוצה לראות את בראיין?" היא שואלת טיפה בכעס.
"אממ.. לא, לא ממש" אני צוחקת.
"את כזאת מוזרה. בכל מקרה יש כנס של כל התלמידים באולם הגדול, כולםםם הולכים להיות שם. חוץ ממך." היא אומרת.
"את מנסה עדיין לשכנע אותי להיכנס? כי זה רק מעודד אותי יותר להישאר החוץ" אני אומרת לה ומבחינה איך כל עדר התלמידים צועד לעבר ה"אולם הגדול". טוב אז, האולם הגדול הוא בעצם לא גדול, הוא ע-נ-ק.
בדרך כלל מתקיימים שם טקסים חשובים שכוללים את כל בית הספר, כמו עכשיו.
אם חשבתי שיש עוד תלמידים מתבודדים כמוני שיתחמקו מהכנס. טעיתי. ובגדול.
כשנכנסתי לבניין בית הספר הוא היה ריק לחלוטין, ריק ברמה שאפילו המנקה לא היה שם.
בית הספר היה מצוחצח, בטח עבדו עליו הרבה אתמול כדי שהוא יראה ככה.. כששלט גדול וחדש הוצב בכניסה "ברוכה הבאה לתיכון 'סטדי סיטי'" גלגלתי עיניים, נו באמת….
התקדמתי במסדרון השומם, זה כמו חלום שמתגשם, סוף סוף בית הספר ריק בשעה 9 בבוקר.
התכוונתי לפנות ימינה בסוף המסדרון כשקול גברי ומחוספס גרם לי לעצור.
"סליחה?"
ידעתי שזה טוב מידי מכדי להיות אמיתי.
הסתובבתי, מקווה שדמיינתי ואני אוכל להיכנס לחדר המוזיקה מבלי שאף אחד ישים לב שאני שם או שהייתי שם.
אבל לא דמיינתי. "היי" הדמות הגבוה והגדולה אמרה.
כשבראיין וולינג חייך אליי הגומה המפורסמת שעל פניו בלטה, הוו כן, הוא היה נראה בדיוק כמו שהוא היה נראה בסרט שלוסי הכריחה אותי לראות איתה אתמול בטענה ש"אם הוא הולך להיות המורה שלנו, אנחנו חייבות לדעת עליו הכל" (למרות שגם היא לא הספיקה להירשם לאף אחד מהקורסים שלו..)
"היי" עניתי לבסוף והבטתי בו בשאלה כשהוא התחיל להתקדם לעברי.
גבוה, שרירי, שזוף, עיניים ירוקות, שיער חום שטני, זיפים. כן.. הבחור שכל בחורה חולמת עליו.
"את יודעת אולי אני מגיע לאולם הגדול?" הוא שואל אותי ברוגע.
"תחזור לתחילת המסדרון, פנה ימינה עד הסוף, תהיה לך דלת גדולה שכתוב עליה 'כניסה-א" תכנס בה" אני אומרת.
"תודה" הוא אמר בחיוך.
"בכיף" מלמלתי והסתובבתי כדי להמשיך לחדר המוזיקה.
"אה..את לא באה?" שמעתי אותו שואל.
"לא" אמרתי מבלי להסתובב, נכנסת בדלת הרביעית מימין אל תוך חדר המוזיקה.
אני מורידה את התיק בכניסה לחדר ומתקדמת ישירות לפסנתר השחור שהוצב בפינה.
"סוף סוף שקט" אני ממלמלת.
נושמת נשימה עמוקה והשיר הראשון שעולה לי לראש הוא "How to save a life" של The Fray.