נשיכות קטלניות – פרק 1

הזיעה נטפה ממצחי, שרירי כאבו, ורגלי כאבו מהמאמץ הרב, " סאם?!" צעקה קולדט ואחזה בכתפיי,
התיישבתי על קרקע החורשה שבלב ניו יורק, שמכונה 'סנטרל פארק', "נמאס לי מהמקום הזה, אני רוצה לחזור כבר לכפר את מבינה, אני אהבתי אותו! עם השטחים הפתוחים הגדולים, פחות זיהום אוויר, את מבינה קלודט?!" צעקתי בעצבנות, "סאם, מסוכן שם, ואת יודעת את זה," לחשה קלודט, הידועה בתור אחת הנערות הרגועות והשלוות ביותר שיהיה ניתן לפגוש, וגם כן בקולה היה משהו מרגיע, משהו שקט, עדין. הנהנתי בראשי ואחזתי בידה כשהוליכה אותי חזרה מהפארק השלו הישר לעיר הסואנת.

התיישבנו באוטובוס, שמתי לב שהבעת פיה השמחה הוחלפה, והיא מחתה את דמעותיה המרות מעיניה התכולות, "מה קרה?" שאלתי אותה והנחתי את ידי על גבה כמין חיבוק, אבל היא לא ענתה,
הרפיתי מהניסיון לשנות את דעתה, למרות שהייתה נערה רגועה, היא הייתה מבין אלה שעושים צרות מכול דבר, לוקחים גרגר חול, ויוצרים ממנו הר? אז זו קלודט, האוטובוס נעצר וירדנו ממנו והתחלנו ללכת ברחוב, "תחרות ריצה?" שאלתי בלגלוג, הבעת פניה לא השתנתה אבל היא הסכימה בכול זאת, והגענו תוך שניות ספורות, למרות שנתתי לה לנצח, ידעתי שהיא תשוויץ בזה.
פתחתי את שער הברזל השחור שהשמיע חריקה שגרמה לשערותיי לסמור, "גברת סנאו, וגברת מקסימיל אתן מעוניינות לשתף אותי, היכן הייתן?", אמרה המנהלת, שהייתה אישה צנומה, שכומת עור ושער, "אני אשמה," לחשה קלודט, ולאחר שנאנחה המשיכה בדבריה "היא יצאה לחפש אותי, סאם מצא אותי והחזירה אותי לפה." המנהלת הנהנה, ומשכתי את קלודט בידה, " תגידי מה יש לך?!" שאלתי אותה, " אני יתומה את מבינה, אני היחידה שנשארה, ככה הם משערים, היחידה מהזן שלי ברחבי כול סיביר! " התייפחה קלודט ונפלה על ברכיה, ניסיתי לנחם אותה, היא נשכבה על הדשא הירקרק ושערה שצבעו היה כצבע פלטינה, שהייה פזור על הדשא התמזג עם עורה החיוור,
ועיניה התכולות.
לא ידעתי מה לומר, לא ידעתי מה לעשות, זאת אומרת נכון ידעתי על המלחמה הגרעינית בסיביר ועל מטרותיה אבל לא יכולתי לספר לה, ידעתי שהיא תרצה לחזור ולקחת את משפחתה לניו יורק, ואז להפסיק את הקשר איתי וכעת אני מרגישה אשמה כאילו רק בגללי חברתי הטובה הפכה ליתומה כך משערים, ומה זאת אומרת משערים.? ואם כולם ניצלו? ואם כולם הושמדו הם יודעים כיצד זה ישפיע עליה?
"בואי," לחשתי והרמתי אותה על רגליה, היא הייתה חמה למגע, ליוויתי אותה עד למבנה הפנימיה שיותר דמה בצדו החיצוני לאחוזה מימי הבינים, שנצבעה כולה בצבע לבן, והוכנסו זכוכיות ווילונות אדומים שמבחוץ הכנו לה מראה ילדותי.
פתחתי את דלת העץ השחורה שבלטה על הקירות הלבנים כשלג, ונכנסו למבנה, אולם הכניסה לא היה מרשים במיוחד, רצפת פרקט עשוית עץ דובדבן, קירות בצבע אפרסק, מדרגות שהיו בפינת החדר ולידן דלת שהיא חדר ההנהלה, ודלת ממול שהובילה לחדר האוכל, ועוד דלתות שלתלמידים לא הייתה גישה אליהן, שתי ספות בגוון בורדו על הקיר שמול דלת הכניסה ושני חלונות על גבי הקירות של הקיר החיצוני שכוסו גם הם בווילונות אדומים.
עלינו יחד לקומה השנייה וממנה ישר לשלישית, הקומות למעשה נראו אותו הדבר, חוץ מצבע המסדרונות, מסדרונות הבנות נצבעו בירוק זית ומסדרונות הבנים בתכלת.
סובבתי את הידית הזהובה, ונכנסו לחדרנו, קירות ירוקים בהירים, מיטת עץ בכל פינה של החדר, ארון ושידה ליד כול מיטה, וחלון בגודל בינוני חסר ווילון.
היא נשכבה על מיטתה, התיישבתי לידה והתחלתי ללטף ראשה, הרגשתי שהוא מתעוות, נעמדתי במהירות , מביטה בחברתי, " תשלטי בעצמך, תירגעי! " נבחתי עליה, אבל היא לא שמעה בקולי,
ניסיתי לרסן אותה, אבל היא הייתה חזקה יותר מידי והדפה אותי לאחור בידיה,
שכבתי ללא ניע על הרצפה, הרגשתי כיצד עצמותי כאבו, והרגשתי כיצד דמי מבעבע ומוחי לא מחלק פקודות לשרירי לגופי, "סאם?! " צעקה קלודט, ומלמלה עוד משהו, היא אמרה עוד מילים אבל לא הצלחתי להבין את דבריה, חוץ ממבט הפחד שעל פניה לא הצלחתי להבין דבר.