נקודת רתיחה (סיפור קצר)

הוא נשק לי בעדינות על הלחי לאחר שסגר את הדלת מאחוריו וניגש אליי. ישבתי ליד השולחן הערוך לקראתו.
הוא הריח כמוה.
כמובן שלא ידעתי איך היא מריחה אבל ידעתי שהבושם שנדף ממנו הוא בושם נשי ועדין שהסריח ממנה. נשים תמיד יודעות.
"את מחכה הרבה זמן? אמרתי לך שאני אאחר," הוא אמר לי וניגש לשים את תיק העבודה שלו בחדר.
"אני לא מחכה הרבה זמן," עניתי. "מה עיכב אותך?" שאלתי.
הוא חזר חזרה לסלון שהיה צמוד למטבח מבלי קיר שיחצוץ בין השניים וניגש להתיישב מולי.
"היה המון עבודה במשרד," הוא ענה מבלי להישיר אליי מבט. "הכול נראה מעולה…" הוא הוסיף מבלי לחייך.
כול מיני תרחישים התרוצצו בראשי ולא הצלחתי להימנע מלדמיין אותו ואותה (אישה שלא הכרתי וגם לא ראיתי מעולם אך במחשבותיי דמיינתי אותה כבעלת שיער שחור ארוך עם גוף דקיק ושמלה שחורה וחושפנית).
דמיינתי אותם במשרד שלו מזדיינים על השולחן לאחר שכולם עזבו; אותו נוגע בה, אותה מתענגת על שפתיו.
עצמתי את עיניי והפניתי את פניי הצידה.
תפסיקי, טרה.
החזרתי את עיניי אליו, אל וויליאם שלי, בעלי מזה חמש שנים, והסתכלתי עליו אוכל ומדבר על ענייני חסרי חשיבות ובראשי התרוצצו אותן שאלות שהתרוצצו מזה יומיים ושהעדפתי לשמור אותן לעצמי כרגע.
מתי הוא התחיל לבגוד? מתי הוא התחיל ללטוש עיניים אל נשים אחרות? מי האישה הזאת? האם היא יודעת שהוא נשוי? האם אכפת לה? האם אכפת לו שהוא פוגע בי? האם הוא מאוהב באישה הזאת?
האם הוא הפסיק לאהוב אותי?
כול כך הרבה שאלות ולא היתה לי מענה לאף אחת מהן.
גיליתי עליו ועליה לפני יומיים לאחר שחיטטתי בפלאפון שלו וראיתי הודעות ממנה. תהיתי במשך שבועות רבים, ידעתי שמשהו לא בסדר, שהוא שונה; לא רציתי להודות בפני עצמי אבל הייתי חייבת לברר.
ההודעות היו שם. הוא אפילו לא טרח למחוק אותן, הוא היה עד כדי כך פזיז.
או שאולי היה אדיש?
הרגשתי טיפשה שנתתי לזה לקרות, התביישתי על העובדה שבעלי בגד בי, כאב לי שהוא הפר את האמון בינינו, כעסתי עליו שהוא שיקר וממשיך לשקר לי, כעסתי על האישה הנוראית הזאת שהורסת את הנישואין שלנו ונכנסת בינינו, ביני ולבין בעלי, אבל בעיקר הרגשתי מפוחדת, מפוחדת ממה שעתיד לקרות עכשיו.
לאחר שסיים לאכול, הוא נכנס להתקלח בשעה שאני שטפתי את הכלים כמו רעייה טובה.
הרעייה המושלמת.
לאחר שעתים, הוא נרדם על הספה מול הטלוויזיה כמו תמיד ואני לקחתי את המפתחות שלי ויצאתי מהדירה.
לא בכיתי עד אותו רגע. לא ידעתי למה.
נכנסתי למכונית ונסעתי. לא ידעתי לאיפה אני נוסעת, רק שאני רוצה להתרחק מבעלי. מצאתי את עצמי בבר לאחר חצי שעה, יושבת על יד הדלפק ושותה ויסקי.
הרגשתי שאני מתבוססת בכאב שלי, ידעתי שיכול להיות שאני נראית כמו קלישאה מהלכת אבל כרגע זה לא עמד בראש סדרי העדיפויות שלי.
"את נוהגת הלילה?" הברמן שאל אותי בשעה שמזג לי לכוסית שוב.
"כן," עניתי מבלי להרים אליו את עיניי.
"אז אני אצטרך את המפתחות שלך," הוא אמר. "אני לא נותן לאף אחד לעזוב פה שיכור עם מפתחות של מכונית."
עכשיו הרמתי אליו את עיניי ולגמתי מהכוסית. "אתה מאוד הרואי," אמרתי לו בעוקצנות.
פיו התעקם לחיוך. "הוראות של הבוס," הוא אמר.
"חשבתי שזה הבר שלך,"
"בדיוק."
תקעתי בו מבט ארוך לרגע, תהיתי אם להתנגד ולהגיד לו שיעזוב אותי במנוחה אבל עדיין לא הייתי שיכורה מספיק כדי לעורר בעיות אז הוצאתי את המפתחות מהכיס שלי והושטתי לו.
"לא ראיתי אותך פה אף פעם," הוא אמר לי.
"אני לא הולכת לברים," שתיתי מהכוסית וסימנתי לו למזוג לי שוב.
"למה לא?"
"למה?" חזרתי אחריו בשעה שהוא מזג לי שוב לכוסית."כי אני ילדה טובה. סיימתי את התיכון בהצטיינות, הלכתי ללמוד באוניברסיטה, התחלתי לצאת עם בחור שנהיה בעלי בגיל 22. הפסקתי לעבוד לפני שנה וחצי כשהחלטנו לעשות ילד כי אני רעייה כול כך טובה שרצתה להישאר בבית ולהשקיע בילד שלה, ואז גיליתי שאני בעצם לא יכולה להוליד ילדים כי הרחם שלי דפוק לחלוטין, ועכשיו גם גיליתי שבעלי מזדיין עם מישהי אחרת."
הברמן הסתכל עליי ומבטו לא הביע דבר. הנחתי שהוא שמע הרבה סיפורים ליד הבר הזה משיכורים אחרים גם.
"ומה שאירוני זה שבכלל לא רציתי ילדים, הסכמתי רק כדי שהוא יהיה מרוצה וחשבתי שבסופו של דבר אני גם אתרגל לעניין."
הברמן נשען על הדלפק והמשיך להביט בי מבלי להגיד דבר; שיערו היה כהה וגלי ופניו היו חדות וגבריות.
"ועכשיו אני בחורה בת 27 שבעלה בוגד בה ושלא עשתה שום דבר בחיים שלה. בחיים שלי לא טיילתי, השתכרתי, הלכתי למסיבות, ברים, פאבים, השתוללתי עם חברות, לא היה לי סטוץ, לא יצאתי לדייטים…כלום."
"את מדברת כאילו את עומדת למות," הוא חייך. "את רק בת 27."
"רק בת 27 ועומדת להיות גרושה," אמרתי. "מודעה שכותבת את עצמה."
"לפחות את לא גרושה פלוס אחד," הוא אמר לי. "זה יכול היה להיות קוץ בתחת. חצי כוס מלאה," הוא קרץ אליי.
שתיתי עוד כוסית שלמה בלגימה אחת והתחלתי להרגיש קלת דעת. השתכרתי רק פעם אחת בחיים, כשהייתי בת 17 בתיכון. הסתכלתי סביב וראיתי שיש רק עוד שבעה אנשים חוץ ממני בתוך הבר.
"הבר שלך ריק," אמרתי לו.
"זה תחילת שבוע," הוא ענה. "אף אחד לא בא להשתכר בתחילת שבוע…"
"רק אנשים כמוני, אה?"
"ואלכוהוליסטים,"
"לפחות אני בחברה טובה…"
השיר שהתנגן ברקע התחלף לשיר מוכר.
"הביטלס," מלמלתי ושתיתי מהכוסית מעט. "אני אוהבת אותם…"
"מי לא אוהב?"
"רציתי ללכת להופעה שלהם לפני כמה שנים, אבל וויליאם לא רצה," אמרתי.
"את כנראה לא מעריצה כזאת אדוקה," הוא אמר והביט בי בחיוך עוקצני. "את יודעת שהם כבר לא להקה, נכון?"
"התכוונתי שרציתי ללכת להופעה של פול," תיקנתי את עצמי והתחלתי לצחקק ועכשיו באמת הרגשתי שיכורה. "אבל וויליאם לא אוהב מוזיקה-"
"לא אוהב מוזיקה?"
"הוא אוהב ג'אז…"
הברמן נעץ בי מבט ארוך ומזג לעצמו כוסית. "והתחתנת איתו כי…?"
"מי לא אוהב את הביטלס?" קראתי בקול רם ושתיתי את שאר הכוסית. "הם להקת הפופ הכי גדולה שהיתה קיימת אי פעם! זה היה צריך להיות הסימן שלי לעוף משם!"
"היית צריכה לדעת יותר טוב…" הברמן הסכים איתי בחיוך עקום.
"אתה מבין שהוא היה גורר אותי למופעים של ג'אז ברחבי העיר?" שאלתי אותו בהתרגשות. "הייתי מתה משעמום! והוא אף פעם לא הסכים לבוא איתי לשום הופעה שאני רציתי ללכת אליו…הוא תמיד היה עסוק מדי או שהוא היה מתחיל נאום שלם למה המוזיקה המודרנית שקיימת כיום כול כך גרועה והיה גורם לי להתחרט שהצעתי!"
האישה בעלת המעיל הצמרירי שישבה בפינת הבר הפנתה אליי מבט כשהרמתי את קולי.
"למה כול הבחורים חרא?" שאלתי אותו והתעלמתי מהאישה שהסתכלה עליי במורת רוח. "למה אתם חרא?"
"את שיכורה באופן רשמי," הוא אמר לי.
"אתה בטח שומע הרבה סיפורים פה," אמרתי לו. "אני לפחות בחמשת הראשונים?"
"את לא מדגדגת אפילו את עשרת הראשונים," הוא אמר לי, סימן לי לחכות וניגש לגבר שישב במרחק כמה כיסאות ממני.
הרגשתי צורך עז לבכות לפתע; כבשתי את פניי בידיי ועצמתי את עיניי בחוזקה. לא רציתי לבכות פה, לא רציתי לבכות על וויליאם הבוגדני, ועל חיי הפתטיים שהתפרקו לנגד עיניי. רציתי רק להשתכר.
קמתי מהבר וניגשתי לשירותי הבנות בצעדים מתנודדים כשאני חולפת על פני האישה עם המעיל הצמרירי . ניגשתי למראה המלוכלכת בשירותים והסתכלתי בהשתקפות שלי. השיער החום שלי נראה פרוע קלות, האיפור היה מרוח מעט ועיניי היו אדומות. שטפתי את פניי וסידרתי את האיפור מחדש. לפתע נזכרתי ביום שבו פגשתי את וויליאם; זה היה ביום סתווי, בתחילת הלימודים שלי באוניברסיטה. הוא עמד מאחוריי בתור לקיוסק כשאני חיפשתי בטירוף כסף לקפה ובו זמנית גם איחרתי לשיעור הראשון שלי לאותו יום כשהוא שילם למוכר במקומי. הייתי מגושמת וילדותית, הוא היה אבירי ובוגר. אני זוכרת שהוא היה מרשים מדי בשבילי לדחות אותו; היה לו ביטחון עצמי שקט שהפגין לכול מי שהחליף איתו מילה. אפילו הוריי התרשמו ממנו מיד לטובה כשהם פגשו אותו והוריי היו אנשים קשוחים מאוד וקשים לרצות.
מחיתי את פניי בתסכול לזכר דמותו של וויליאם שגרמה לי למועקה ויצאתי מהשירותים.
הברמן עמד מול הדלת וחיכה לי. הוא היה שעון על הקיר והסתכל בפלאפון שלו כשפתחתי את דלת השירותים.
הוא הרים את עיניו אליי ואמר, "רציתי לראות שאת בסדר," הוא חייך אליי קלות והחליק את הפלאפון שלו לכיסו.
הסתכלתי עליו וראיתי עכשיו שכתפיו היו רחבות ושריריות, גופו היה דק ורזה אך באופן חטוב וגברי.
אולי זה היה האלכוהול שגרם לי לעשות זאת, אולי זה היה הכאב מהבגידה של וויליאם, או הכעס עליו ועל עצמי- הנחתי שזה היה האלכוהול- אבל בתנועה אחת משכתי את הברמן אליי בחולצתו ונישקתי אותו.
מעכתי את פיו על פי והרגשתי טעם של סיגריות בפיו; הוא הצמיד אותי אל דלת השירותים ולא נראה מופתע ממני. היתה לי הרגשה שזאת לא הפעם הראשונה שלו.
הוא פתח את דלת השירותים מאחוריי ונכנסנו חזרה אליו כשהוא ממשיך לנשק אותי בלהט וידיו מהדקות אותי אליו. הוא הוביל אותי אל אחד התאים וסגר מאחוריו את הדלת והצמיד אותי אל הקיר והרים את רגליי וכרכתי אותן סביבו. התנשמתי בכבדות כשהוא ניתק מפי ועבר לנשק בפראות את הצוואר שלי; הרגשתי את הלשון שלו עוברת ומלטפת את העור שלי וגנחתי בעונג כשהוא מצץ את צווארי וידיו גלשו אל מתחת לחצאית שלי והרגשתי אותו מושך את התחתונים שלי.
"מה השם שלך?" שאלתי בהתנשפות כשהוא חזר לנשק אותי בפי. הוא ניתק ממני לרגע וראיתי אותו מבזיק חיוך.
"בן," הוא ענה.
זה היה מספיק לי; הצמדתי את שפתיו אל שלי חזרה והוא פתח בבת אחת את הרוכסן שלו והוא חדר אל תוכי. גנחתי בקול רם יותר ואפילו לא היה אכפת לי אם יש מישהי בתוך השירותים שיכולה לשמוע אותנו.
בפעם הראשונה בחיים שלי הייתי חסרת עכבות, חסרת דאגה ולא הרגשתי צורך להיראות מושלמת, לעזאזל.

לאחר שעה כבר הייתי בבית. וויליאם עדיין ישן בספה מול הטלוויזיה הפתוחה; הוא נראה כמו ילד קטן. סגרתי מאחוריי בשקט את הדלת וניגשתי לשבת לידו. הסתכלתי עליו, על פניו החיוורות והעגולות ללא שם זכר לזיפי זקן, על שיערו הבהיר והקצוץ שהוא אף פעם לא הסכים להאריך, על שפתיו הדקות שהיו תמיד רציניות ומחושבות וחשבתי לעצמי, זה האיש שגזל ממני את נעוריי, נתן לי להיסחף אחריו ולהתאהב בו כמו שרק ילדות בנות 18 יכולות להתאהב, נתן לי לוותר על העבודה שלי ועל כול כך הרבה דברים שאהבתי רק כדי לרצות אותו ולספק אותו ולהיות רעייה טובה בשבילו, ואז השליך אותי לכול הרוחות רק כדי לספק את יצריו הפנימיים מבלי לחשוב לרגע על איך זה עומד להשפיע על הנישואים שלנו.
אולי זה היה אנוכי מצידי להאשים אותו בכול; בסופו של דבר, אני בחרתי בדרך שבחרתי, אני הייתי טיפשה מספיק לוותר על עצמי במערכת היחסים הזאת רק כדי לרצות מישהו אחר, ואני זאת שהיתה עיוורת מדי כדי לראות את האמת.
אבל עכשיו זה עמד להיגמר, החיים שהכרתי עד עכשיו עמדו להסתיים, לא היה דרך חזרה מהנקודה הזאת ולפתע גם הבנתי שאני גם לא רוצה לעשות זאת; אף אחד לא עמד להכתיב לי יותר את החיים שלי, ובמיוחד לא מישהו ששונא את הביטלס.