נצח בלעדייך פרק 5

"אתה יודע זה לא כואב להיות לבד, זה כואב להיות בודד,אבל אל תדאג אתה לא תהיה בודד יש לנו נצח אחד עם השנייה.." אמרה בחיוך כל כך מתוק.
והאמנתי כי בלילה כשהיא השתחלה לפוך ערומה מסודות וטהורה מאהבה היא הפכה את הדקות לנצח.
ושוב הרעש של השעון הדפוק על השידה ליד התמונה המאובקת שלנו ניסיתי באמת שניסיתי אבל לא הצלחתי לזרוק אותה,הרי זה מה שהיא השאירה דקות של נצח בלעדיה ותמונה למזכרת.

ניקיתי את אותה תמונה מאובקת,הייתי בחדר השינה החדש שלי בבית של יוסי,החפצים שלי הועברו לכאן כבר, וזה היה הארגז האחרון,הארגז שלה,שכל הלב שלי עמוס בו ביחד עם אותו הארגז.
הרגשתי איך לבי פועם עברה כבר שנה,בדיוק לפני חודשיים התמלא למותה שנה.
שנה עברה מאז שפתחתי את הארגז הזה,שנה מאז שהחיים שלי התהפכו מקצה לקצה.
שנה מאז שנתיים שלמות שהיו כל כך טובות בחיים שלי.
והשנה האחרונה שחגגתי איתה את היום הולדת שלה. יום הולדת 18.
הנחתי את ראשי על הכר,בידי התמונה ועיניי מהופנטות לתקרה הלבנה,המחשבות שוב רצו והלב כבר דימם מכאב,הייתי כל כך שונה לפני שהכרתי אותה,כל כך יפה,כל כך מדהימה,כל כך שלי.
היא הייתה האור בכל החיים הנוראים שלי,היא הייתה המשמעות לחיים שלי,ומה עכשיו נשאר לי?
מה נשאר?,הריקנות,המיטה הגדולה?, המחשבות עלייה המחשבות שבאות מהבוקר עד הערב שבאות בכוח ונשארות לי בראש מבלי לעזוב,מה שנשאר לי זה אדם שהיה לי הכול ועכשיו הוא אוויר,
הוא בלתי ניתן להשגה הוא כלום.
מה שנשאר לי זה רק לזכור אותך,באותה פינה בלב,אותו זיכרון של תקופה.
בעצם מה שנשאר לי זה אני.. אני שלפני רק בלי לזכור איך זה היה.

נכנסתי למקלחת בצעדים קטנים,מביט לעבר המראה העגולה,והשתקפותי הייתה שם.
אותו ליאור השזוף והשרירי,אותו ליאור עם ההבעה של כעס ושנאה כלפי כולם,אותו ליאור שמראה אדישות לסובבים אותו,ההוא עם הזיפים הדוקרנים,והשפתיים הבשרניות והשער המגולח.
אותו ליאור ששכח מהי אהבה,אבל לא שכח עד כמה הוא אהב,אותו ליאור שלעולם לא יחייך שוב.
פתחתי את זרם המים החמים ופושט את בגדיי במהירות ונכנס מתחת למים הרותחים,מרגיש נקי וטהור מהעולם והמחשבות גורשו עוד לפני שעלו בחזרה לראשי.
המגבת הייתה כרוכה סביב מותניי וטיפות מים נדפו על פלג גופי העליון. שוב מביט מול המראה.
הקעקוע הענק על הזרוע היה נראה כל כך בולט,והמשפט הקטנטן בצלעות היה נראה כל כך חסר חשיבות,הבטתי לעבר גופי ממשיך לחקור אותו,והקעקוע של שמה של מיתר תפס את עייני.
הוא היה מתחת לחזה כל כך קטן אך עם חשיבות כול כך גדולה. כי הרי דברים גדולים באים באריזות קטנות..
שמעתי את קולה של הדלת נפתחת וחזרתי במהירות לחדר, "כן לוטם את לא מב-" אותה בחורה קטעה את המשפט שלה שראתה אותי מולה.
"אני..אני מצטערת" אמרה בביישנות מבלי להביט לעברי,"זה בסדר" עניתי וגירדתי בעורפי היא הרגישה נבוכה. "אני לא ידעתי שיש כאן מישהו כי..כי החדר ו.." , "אני מדברת הרבה.."אמרה והשפילה את ראשה, "את שם?"נשמע קול מהפלאפון שלה, "כן לוטם" אמרה עונה לאותו קול מהפלאפון,זרקה לעברי מבט אחרון ויצאה מהחדר.

לבשתי בוקסר שחור ושורט כחול כהה,ונשכבתי מול הטלוויזיה. נותן לגוף להרגיש שלו ונוח,ונותן למחשבות שלי פעם אחת ולתמיד לנוח.