נצח בלעדייך פרק 11

הערב ירד,וירדתי לסלון לאכול משהו,ראיתי את אופק יושבת במטבח על אחד הכיסאות,גבה היה מופנה לעברי,התקדמתי והתיישבתי מולה, "אפשר לדבר?"שאלתי, "אני ממהרת" מלמלה באי נוחות ואפילו לא הסתכלה לעברי, "לאן את כבר ממהרת?"שאלתי, "זה משנה?"שאל מרימה את מבטה לעברי. עיניה מתנגשות עם עיניי ואני שוב שוקע בתוך עיניה הכחולות,ושוב אותו מבט עצוב מסתכל עלי.
"מישהו עשה לך משהו?"שאלתי, "חוץ ממך אפחד" מלמלה וקמה במהירות לעבר הדלת.
"הי" בדיוק נערה עם שער שחור פחם נכנסה בדלת, "לא קבענו אצל מתן?" שאלה אופק נאנחת מזה שלא יכלה לברוח ממני, "קבענו אבל לא היה לי כוח ללכת אליו אז אמרתי לו שיאסוף אותנו ממך",אמרה. והעבירה לעברי מבט, "ומי אתה?"שאלה ממני, "לוטם די!" לחשה לה אופק,זרקתי לעברה מבט מזלזל, "את קטינה" אמרתי ביריקה. "הופה קשוח" אמרה וחייכה לעצמה.
"אוף לוטם,תעזבי בואי נצא" אמרה אופק מיואשת, "מה המספר שלך?"שאלתי מאותה נערה בעלת אותו שער שחור פחם, "ידעתי שתיפול בפח שלי" מלמלה והושיטה את ידה לקבל את הפלאפון שלי.
ובמהירות רשמה את המספר, "לוטם הפצצה, יפה לך" אמרתי מקריא את מה שכתבה ליד מספרה.
"עכשיו אפשר ללכת?"שאלה אופק בעצבנות, "כן" אמרה לוטם בחיוך ויצאו מעבר לדלת.
"אתה ער" מלמלה אופק כשנכנסה בדלת,השעה הייתה כבר 3 לפנות בוקר, "עכשיו את חוזרת?"שאלתי, "אל תתערב בבקשה" אמרה, היא משגעת אותי גם כשאני מעצבן אותה היא אומרת בבקשה.
"איפה החברה היפה שלך?"שאלתי, "תתקשר תשאל אותה" אמרה מתקדמת לעבר החדר.

קמתי בבוקר הכאבים בבטן לא חדלו,נכנסתי למקלחת במהירות נותן לזרם המים החמים לשטוף אותי ואת המחשבות הכבדות על הבוקר,התחושה המגעילה מאתמול עוד בלבי,תחושת הבגידה במיתר.
שלפתי מהארון בוקסר ושורט וירדתי לסלון, השעה הייתה רבע לשמונה הבית היה שקט מטבעו.
"איפה אבי?" שאלתי מיוסי שישב במטבח ולוגם מכוס הקפה השחור שלו, "היה לו עניינים לטפל" אמר, "שלא תתבלבל,נחתי מספיק ממחר אני דואג שאביתר לא רואה אור שמש בחיים יותר" אמרתי במבט רציני ומזגתי מים חמים לאפקה החומה שהייתה בתחתית הכוס שלי, "ליאור,אל תסכן את עצמך" אמר יוסי מביט לעברי, "הוא לקח לך את הדבר הכי חשוב,אתה לקחת לו את אח שלו שזה לא פחות מדבר חשוב" אמר מנסה לשכנע אותי לרדת מזה, "יוסי,אני לא רק יהרוג אותו,אני לפני יהרוג כל אדם חשוב שהיה לו אי פעם בחיים ואז אני יעביר אותו כאלה ייסורים שהוא התחנן שאני יהרוג אותו" אמרתי בעצבנות, ושמעתי קול של נעליים נוקשות במדרגות,אופק ירדה בלבוש בית הספר.
"אבא אני ממהרת איפה דודי הוא יכול לקחת אותי?"שאלה, "פעם הבא אל תחזרי ב3 בבוקר תקומי מוקדם" עקצתי אותה, "אל תתערב!" אמרה בכעס והפנתה לעברי מבט כועס ורציני, "ליאור תקפיץ אותה בבקשה" ביקש יוסי, "שלא תחשוב שהשיחה בנינו נגמרה" אמרתי, "בואי" הוספתי לאופק ולקחתי את מפתחות המכונית, "בלי חולצה?"שאלה שיצאנו מהדלת והתקדמנו לעבר האופנוע השחור שלי, "את ממהרת לא?" שאלתי והתיישבתי על האופנוע הדומם, "מזה?"שאלה, "מה מזה אופנוע" עניתי לה, "אני לא עולה על זה!" אמרה בפחדנות, "את מפחדת?"שאלתי וחיוך קטן עלה על פניי שנזכרתי בפעם הראשונה שמיתר ראתה את האופנוע.

-פלשבק-
"תרדי אני למטה" סימסתי לה,היא ירדה כמו מלאך עם שערה הבלונדיני שעף ברוח,הבטתי לעברה מאוהב יותר מתמיד, "מזה הדבר הזה?!" שאלה, "אופנוע?"שאלתי אפילו לא בטוח בעצמי, "לא ליאור!, אני לא עולה על הדבר ההורג הזה!"אמרה רצינית, "מה, איזה הורג דקה ואנחנו בבית" אמרתי. והיא כמובן התווכחה שעות עד שלבסוף עלתה ונהנתה מכל רגע.
-סיום-

"לא..אני עדיף שאני ילך ברגל" אמרה מתקדמת לעבר השער,התנעתי את האופנוע, "אני שומר עליך" אמרתי מושיט את ידיי לעברה, "אתה נוסע לאט! "פקדה עלי, "אוקי"מלמלתי,היא הניחה את ידיה על רגליה, "מה את עושה?"שאלתי, "יושבת?"שאלה, "תחזיקי בי" אמרתי והנחתי את הקסדה לראשי,
והרגשתי את ידיה עוטפות אותי מאחור, המגע שלה נגע במגע שלי וצמרמורת עברה בגופי,
" תהדקי את האחיזה" אמרתי והיא תפסה יותר חזק,והלב שלי לא הפסיק לפעום במהירות מופרזת.
"אתה בלי חולצה" צעקה כשהתחלתי לנסוע, "אל תדאגי לי" אמרתי, ונעצרנו כשהרמזור האדום הופיע, "אני לא מכאיבה לך?"שאלה, "פה?"שאלתי והורדתי את עייני מהכביש מצביע על מקום החתך, "קטן עלי" אמרתי מחייך לעברה,והרמזור התחלף שוב וטסתי בחזרה על הכביש.
"תודה" אמרה והושיטה לעברי את הקסדה שהורידה מראשה והסתובבה לעבר שערי בית הספר,
"אה..אופק?"שאלתי והיא הסתובבה,מחכה לשמוע מה יש לי להגיד, "ממ..אני …" גימגמתי וגירדתי בעורפי, "אני מצטער על היחס שלי כלפייך בימים האחרונים" אמרתי, "אוקי" אמרה, "את..סולחת?"שאלתי ושוב הרגשתי באי נוחות,ראיתי את לחייה המסומקות, "כן ליאור" אמרה
"תודה על הטרמפ" הוסיפה ונעלמה בין ההמון.