נצח בלעדייך הקדמה

הרי אמרת שדקה יכולה להרגיש כמו נצח, זה מצחיק שלא הבנתי כמה את צודקת..
השעון מתקתק ברעש עצום ובעצם אולי הרעש רק בראש שלי,או שזה השקט בלעדייך
זאת כבר סיגריה שנייה ברצף והיד עדיין עוברת על התמונות באינסטגרם שלך, כל שכטה מזכירה לי את הריח של הבושם שהיה מתערבב עם הסיגריות עלייך ובכלל שנאת סיגריות.
הבטחת דקות של נצח..אז שנזרקנו על החוף נו החוף הזה שאין בו טיפת צל וגרמת לי לעבור את כולו כדי למצוא לך עץ,ועד שמצאתי נזרקת מתחתיו כאילו העולם נמצא בידייך…
היית יפה ועדינה בבגד ים זעיר שלא הסתיר הרבה,ועיניים כחולות מבריקות שהחביאו כל כך המון. האם את תהיי שלי לנצח?

החורף היה קריר וקודר, הרגשתי איך הקור המקפיא חודר לעצמותיי,חייכתי כשנזכרתי בך אבל התעצבתי שנזכרתי שהלכת.
הזיכרונות עלו ואיתן הכעסים הוודקה והסיגריות החליפו אותך, למרות שכל כך הייתי רוצה לחוש בך שוב, אפילו לשנייה אחת.
לבשתי את המעיל השחור והאהוב עלייך,פוסע בצעדים כושלים לעבר האופנוע המקולל, הגשם ממזמן הפסיק אבל השמיים היו קודרים וחשוכים בדיוק כמו הלב.
מתניע וטס על הכביש הרטוב,בתקווה שכל הזיכרונות והכאב יישארו מאחור.

"ליאור אמסלם?" שמעתי קול לא מוכר בשנייה שהמונע של האופנוע דמם,"כן" עניתי מבלי להביט,
"סוף סוף נפגשים" אמר אותו הקול והסתובבתי, השוטר במדים הכחולים חייך לעברי חיוך מנצח ואני לעומתו גיחכתי והעפתי את הקסדה לעברו, ורצתי מבלי להפסיק.
מכוניות המשטרה סגרו עלי,המעיל כבר מזמן לא היה עלי,וטיפות של גשם ארור שוב הופיעו.
נכנסתי לתוך המכונית,ידיי כבולות באזיקים,הסירנות נשמעות, והנה אני נוסע לעוד עולם שחור.