נפרדים
"אז את בעצם מציעה שניפרד?"
שתיקות. אחת שלי אחת שלו. לכל אחת יש אופי. הוא מחכה, אני מהרהרת.
"אני לא יודעת מה אני רוצה" עניתי את המובן מאליו.
שתיקות.
"אני משתגע לפעמים מהקלות שבה את נותנת לעצמך לא לדעת. לא להחליט. לא טוב לך, אז למה את מתעקשת להישאר ביחד?!"
לילה קיצי. שנינו עם סנדלים על חלקת דשא קטנה, בין עצים.
קיץ ישראלי.
ערב, השמש נרגעה והכל קצת אחר.
רק מעט יובש.
גרון יבש, בילבול.
"טוב לי איתך. טוב לי". חיפשתי בפניו סימן להבנה, שיקרא אותי קצת, לפעמים, בין השורות. משהו בפניו התרכך טיפה.
"אז למה את… ככה?"
נכבתי. אטמתי את העיניים שלי. הוא לא ראה אותי. הוא לא הבין.
הוא התקרב אלי, קצת.
"למה את מרוחקת?"
השפלתי את עיני אל הדשא.
"כי צפוף לי מידי, ולא תמיד יש מקום לשנינו"
"תמיד יש לך מקום אצלי" הוא אמר, בלי להבין שזאת לא התשובה. שהוא שוב טועה בזה.
שאני רק מתרחקת יותר.
חייכתי אליו "אני אוהבת אותך"
"ואני אוהב אותך"
עיינים נפגשות. מנצנצות.
ואני מתרחקת פנימה, מבולבלת ולא יודעת.
תגובות (4)
תמשיכי
כמה התגעגעתי!! ♥
זה קצר אבל הכתיבה שלך עדיין ויפהפייה כמו תמיד. אהבתי מאוד.
שבת שלום ^-^
תודה ליאורי, אולי אמשיך… וואי ספיר התגעגתי, תמיד כשאני כותבת פה אני מחכה לתגובה שלך,
תודה!