נפרדים 2

אז נשארנו ביחד עוד קצת, וחזרנו הביתה באותו ליל קיץ מלאי אהבה וחסרי הגיון.
נכנסתי לחדר שלי, התכדרתי על מיטתי וחיבקתי את רגלי באחריות אימהית.
חשבתי, איך לא, על רועי.
מתוך העובריות המכונסת הזו נרדמתי אל שנת חלומות נטולת פרופורציה.
בינתיים, מחוץ לדמיונות ראשי, הלילה נמשך, הכוכבים עוד נצנצו בשמיים, האוויר עוד היה חמים, (או אולי קצת התקרר באמצע, רק כדי להזכיר שערב) והעמימות שהייתה בנינו בעת שדיברנו, עוד העיבה על זוגות אחרים בעולם.
ואני שכבתי, יחידה ועצמאית במיטתי. גופי בחדר ודמיוני במחוזות רחוקים.

הקצתי מתוך חלום סוריאליסטי אירוני אל הלילה שלא הפסיק להיות.
פתחתי את החלון והתיישבתי על הרצפה הקרירה.
מאוחר עכשיו, אני לא אתקשר לרועי. אבל אני חייבת, חייבת לספר לו איך נהגנו ביחד בפז'ו התכלת כל הדרך לסרי לנקה, איך דרסנו את כל העצים בדרך, איך הרעשים לא הפריעו, וגם השקט לא הזיק.
והיינו מאושרים עד השמיים. והכל היה ירוק. היינו בארצות אחרות ושונות אבל בעצם נשארנו באותו מקום, באותה המכונית, עם אותו מעטה הזכוכית שלא נתן לנו להימלט אחד מהשני.
וזה היה נחמד.

האינסוף שבחלום נתן לי קצת אוויר, אוויר שחסר לי כשהתעוררתי. יצאתי מהחדר אל הסלון, שתיתי כוס של מים.
יצאתי אל המרפסת עם הסורגים והטריד אותי איך שהכל כפוף לחוקים.
החלום הזה לעולם לא יקרה. התחושה הזאת לא קיימת.
על כיסא במרפסת הונחה חפיסת הסיגריות של אבא עם מצית אדומה ליד. הוצאתי אחת מן החפיסה והדלקתי אותה, בחנתי אותה, לבנה וארוכה עם קצה כתמתם בוער. הכנסתי אותה לפה ונשמתי את המועקה שלה מתוכה, אלי. הבטתי אל הנוף העירוני שבחוץ.
כולם איפה שהם צריכים להיות. מאוחר.
כולם בתוך התא הקטן שלהם. נותנים לשינה לטרוף אותם.
מאחורי נפתחה דלת המרפסת.
"אבא! איך הבהלת אותי"
"את עוד ערה?" הוא היה קצת מעורפל וסהרורי.
"התעוררתי עכשיו" עניתי.
"ואני לא הצלחתי להירדם." אבא אמר. הוא נכנס לבית, הכין לשנינו תה, הוציא כיסא והתיישב לידי. הוא בחר להתעלם מהסיגריה הגנובה שלו, שמצאה את דרכה אל ראותי.
"איפה את?" הוא שאל כשמבטי נדד מעבר למה שניתן לראות בעין.
"אני לא יודעת"
"למה את תמיד לא יודעת?" הוא שאל והצטמררתי מהמחשבה על רועי.
שתקנו. שתינו את התה בשקט.
"תודה" נזכרתי להגיד סוף סוף.
"אין בעד מה" הוא השיב.
עם אבא אפשר לשתוק. אפשר פשוט להיות. לא תמיד מדברים, לא תמיד מחפשי את המילים שיגשרו על הבדידות, לא כמו רועי.
הנחתי את ראשי על כרסו החמה והוא ליטף את פני. נרדמתי שוב, ושוב כל סימני השאלה נמחקו ושוב התכנים שצברתי בשעות ערותי נוצקו לכדי עושר דמיוני.

כשהתעוררתי אבא כבר לא היה, רק השמש לחשה לי בשקט בוקר טוב.
ורועי, רועי אי שם חשב עלי.