נערת המדרגה – פרק 3

פרק 3

זהו זה, אני שונאת את בית הספר.
אני כל הזמן מרגישה לבד, כאילו אף אחד לא רוצה בחברתי. ההפסקות הן הכי גרועות, כל אחד עם כל השאר, ורק אני, עם עצמי. כשאני בשיעור, כולם מתרכזים בלמידה (או לפחות הרוב) אבל בזמן ההפסקות כל בית הספר מתחלק בן רגע לקבוצות וקליקות. אני מרגישה כל כך בחוץ שזה כואב. ובנוסף לכל זה, אין לי עם לדבר, המשפחה שלי בחו"ל ואין מי שיארח לי חברה כשאני חוזרת מבית הספר. טוב, אף אחד חוץ מאמיליה. אני מודה לאלוהים על זה שהיא כאן. היא היחידה ששמה לב אליי מאז תחילת השנה. אלוהים, אני כל כך מקווה שהמצב ישתפר.
"נו, בואי, יהיה כיף!" אמיליה אומרת לי, מנסה לשכנע אותי להצטרף אליה למפגש עם חברים מבית ספרה. אני לא מבינה איך היא הצליחה להתחבר אל כולם כל כך מהר, למה לי זה כל כך קשה?
"אני לא יודעת…" אני אומרת, אני לא מכירה שם אף אחד חוץ מאמיליה, והיא מכירה שם את כולם.
"יהיו שם ילדים מהבית שלך, שרה אמרה לי!" היא אומרת, כאילו שזה יעזור במשהו.
"נו, אמי… איפה זה בכלל?" אני שואלת.
"זה בפיצה. קדימה ליה, אחר כך אל תתפלאי שתרגישי פה בודדה." היא אומרת. ואני מבינה עד כמה זה נכון. למה אני מסרבת בעצם? רק כי אני פוחדת שאני ארגיש בחוץ. אבל אני כבר בחוץ, אז מה הדבר הכי נורא שיכול לקרות?
"יודעת מה? בסדר. אבל אל תתפלאי אם אני אחתוך משם באמצע." אני אומרת. אמי מחייכת.
"יאיי! את לא מבינה איזה נחמדים הם. וחוץ מזה, יש שם כמה חתיכים שאת לא מבינה…" היא אומרת. טוב, אולי זה לא יהיה כל כך נורא שם.

****
כשאנחנו מגיעות, אמי מציגה אותי לפני החברים שלה. האמת שבאמת יש פה כמה חתיכים…
"זאת ליה, היא מתיכון שושנים. היא איתי באכסניה." היא אומרת. אלוהים, אמיליה כל כך טובה בעברית, איך זה אפשרי בכלל? בכלל לא שומעים שהיא בריטית.
"היי." אני אומרת בחיוך.
"משושנים?" אומר אחד הבנים שם, "תכף אלון וכולם יבואו, הם גם משושנים, את מכירה?" הוא שואל. אלון אמור להיות פה? תגידו לי שזה לא האלון שאני חושבת שזה. מאז הפעם ההיא שהוא היה נחמד בבית שלו, הוא הצליח להוריד לעצמו את הנקודות שהוא הרוויח ועם ריבית. זה כאילו שהוא נהנה לעצבן אותי.
"אפשר להגיד." אני אומרת, "הוא איתי בכיתה."
"אה, אז מגניב." הבחור עונה "אגב, אני בן." הוא הוסיף ואז התחיל להכיר לי את כל שאר האנשים בחבורה. "זאת שיר, וזה תומר, וזה אביאל וזה רועי."
"אני יכולה להציג את עצמי לבד, תודה." אומרת הבחורה שהצביע עליה ראשונה, "אני שיר, נעים מאוד."
"היי, אני ליה. אבל את כבר לדעת." אני אומרת ומחייכת חיוך קטן.
"אז תגידי, איך בשושנ-" היא מתחילה את השיחה, אבל אז פתאום נשמעות צעקות ורעשים של חבורת בנים. אני רואה שאלון מתחיל להתקדם לעברנו. טוב, אז אני מניחה שהוא די אהוד כאן.
הוא לא ראה אותי עדיין, נראה לי. אלוהים, זה הולך להיות מביך.
הוא תופס את מבטי. ״ליה?״ הוא שואל ומתקרב אלינו עוד יותר.
״מה את עושה פה?״ הוא שואל. מה זאת אומרת, עכשיו אסור לי להיות פה?
״באתי עם חברה.״ אני אומרת. הוא מסתכל על אמיליה.
״אה, עם אמיליה?״ הוא שואל.
״כן.״ אמיליה עונה.
״אה, טוב. אז ביי.״ הוא אומר והולך.
״מה את עושה פה, הוא שואל. מה הוא חושב, שאני לא קיימת מחוץ לכיתה?״ אני ממלמלת לעצמי בצרפתית. כולם מסתכלים עליי בבילבול, חוץ מרועי.
״לא נראה לי שלזה הוא התכוון.״ הוא אומר.
״דווקא נראה לי ש- רגע אחד, אתה מדבר צרפתית?״ אני שואלת כשאני קולטת שהוא ענה לי בצרפתית.
״מה חשבת, שאת היחידה שבאה מצרפת?״ הוא שואל. אני נמלאת התרגשות, יכול להיות שהוא מרגיש כמוני?
״באת מצרפת?״ אני שואלת בהתלהבות.
״לא, ההורים שלי. הם הכריחו אותי ללמוד צרפתית.״ הוא ענה. אז הוא לא כמוני.
״אה.״ אני עונה ושותקת.
״טוב, מה אתם אומרים על זה שבמקום ששניכם תדברו ג׳יבריש כל הערב ותגרמו לנו להרגיש כמו מטומטמים, נחליט שמעכשיו מדברים רק עברית.״ אומר אביאל, ואז הוא מסתכל על אמיליה, ״או אנגלית, כי כולנו יחסית סבירים בזה.״
״היי! תדבר בשם עצמך!״ אומרת שיר. אני חושבת שאני מחבבת אותה.
״חמודה שלי, אני צריך להזכיר לך את ה-60 שקיבלת באנגלית בבוחן תחילת שנה?״ הוא שואל ומגחך.
״לא אמרתי שאני בהכרח טובה בזה,״ היא אומרת ומגלגלת עיניים בחיוך, ״מה ליה, לא לימדו אתכם שם אנגלית ברמה?״
״האמת, לא יותר לשלכם. לפחות לאיך שהבנתי עד עכשיו.״ אני אומרת.
״ליה מעולה באנגלית. אני מדברת איתה רק באנגלית.״ אמי אומרת. זה הגיוני שבכל רגע אני מחבבת אותה יותר?
****
בבית הספר למחרת בבוקר אלון הסתכל עליי מוזר. נראה לי שצדקתי. הוא לא כל כך התרגל לרעיון שיש לי חיים מחוץ לביה"ס. הסתכלתי אליו בחזרה ושאלתי, "מה?" בלי קול. הוא הזיז את מבטו.
הוצאתי מהתיק שלי את הספר שאני קוראת כבר כמה ימים.
קראתי במשך כמה זמן ואז שמעתי קול מעליי שאומר: "מה את קוראת?"
הסתכלתי למעלה וראיתי שאלון מסתכל עליי.
"גאווה ודעה קדומה. בצרפתית." אמרתי.
"אה, מגניב." הוא אמר ושתק, אבל המשיך לעמוד שם. החלטתי לשבור את הקרח.
"איך היה אתמול לך?" שאלתי.
"היה ממש נחמד. גם את נהנית?" הוא שאל.
"כן." אמרתי. אלוהים, אחת מהשיחות היבשות שניהלתי.
"תגידי, מתי את רוצה להיפגש שוב לעבודה?" הוא שאל.
"אמ… מתי שאתה להיות יכול." אמרתי. לפעמים אני מרגישה מה זה חסרת חיים. כל פעם שאני ואלון צריכים להיפגש, אני יכולה בכל אחד מימי השבוע, אבל לו יש עיסוקים וכאלה. אני מרגישה משועממת ברמות על.
"רביעי הולך?" הוא שואל. הסתכלתי עליו בבלבול.
"הולך…?" אני שואלת. למה הוא מתכוון?
"כאילו, את יכולה ברביעי?" הוא שואל. טוב ליה, הגיע הזמן שתלמדי את הסלנגים הישראליים.
"כן. אין בעיה." אני אומרת.
"אז 5 ככה?" הוא שואל.
"כן." אני עונה והוא הולך.
"וליה?" הוא מסתובב אליי.
"מה?" אני שואלת.
"יש ביום שלישי מסיבת בריכה, תשאלי את אמיליה על הפרטים." הוא אומר. אלון הזמין אותי כרגע למסיבת בריכה?
****
"אמ… אמיליה?" אני שואלת.
"מה?" היא עונה.
"תגידי, יש איזה מסיבת בריכה ביום שלישי או משהו?" אני שואלת.
"כן, בדיוק התכוונתי לשאול אותך על זה, איך את יודעת?" היא שואלת ומסתכלת עליי בגבות מורמות.
"אלון אמר לי משהו על זה היום." עניתי.
"אלון הא?" היא אומרת בחיוך ערמומי.
"מה?" אני שואלת.
"לא כלום." היא אומרת אבל לא מפסיקה לרמוז לי עם העיניים להמשיך להתקבע על הנושא.
"מה אמי?" אני שואלת שוב.
"לא, סתם נראה שאלון…. איך נגיד את זה? שם עלייך עין." היא מחייכת חיוך רחב.
"על מה את מדברת? אנחנו עושים עבודה בספרות ביחד, וכל מה שהוא עושה זה לרדת עליי ולעצבן! שם עין, פחח, בטח." אני אומרת. מאיפה היא הביאה את השטות הזאת?
"אני רק אומרת. וחוץ מזה, את יודעת מה אומרים, אם הוא מציק לך…" היא מסתכלת עליי עם מבט שאומר תמשיכי.
"הוא מחבב אותך. כן כן, אני יודעת. אבל תאמיני לי שזה לא ככה במקרה הזה. אין סיכוי בעולם כולו שאלון בכלל חושב עליי!" אני אומרת, משוכנעת לגמרי שזה המצב. אלון לא הראה אפילו לא את הסימן הכי קטן לחיבה אליי, אז מאיפה היא הביאה את המחשבה הזאת?
****
"טוב. אי אפשר להניח לחופש הזה להישאר חופש יותר מדי חבר'ה, אתם יודעים את זה." ענת המורה אומרת. "המורות האחרות כבר התחילו להתלונן."
"על מה בדיוק?" שאל רונן. אחד הילדים בכיתה, "מה הבעיה?"
"מה הבעיה? שאתם חופרים אחד לשני בשיעור, זאת הבעיה! ואגב רונן, במיוחד אתה חמוד שלי." ענת עונה. היא נשמעת די כועסת.
"אז," היא ממשיכה, "יש בידי את הדך שאומר לאן כל אחד מכם יעבור. ואני לא רוצה שום ויכוחים ברור? כבר עברתם את כיתה ב'."
"דנה, תעברי ליד שוהם,
לירון ליד טל,
דניאל – קום ממקומך. עכשיו! אל תתווכח איתי!!
ובואו נראה, ליה, קומי ממקומך ותעברי ליד איפה שעמית יושבת. כן, שם.
עמית תעברי ליד דניאל,
שוהם ודנה תעברו מאחורי דניאל,
אלון לך תשב ליד אופיר,
ואור, הנה. שבי ליד ליה.
….."
"היי." אני אומרת לאור, שמתיישבת לידי.
"היי." היא עונה.
שתיקה מביכה נוצרת בין שתינו. אני לא חושבת שיתקיימו בינינו הרבה שיחות בכללי, היא לא כל כך נראית דומה לי, מבחינת אופי וזה. כאילו, זאת ההרגש-
אור מוציאה מתיקה את הספר 'גאווה ודעה קדומה'.
"גם את קוראת אותו?" אני שואלת בחיוך, אולי אנחנו לא כל כך שונות כמו שחשבתי.
"כן. מה, גם את?" היא שואלת. מחייכת גם כן.
"כן!" אני עונה ומוציאה את הספר שלי מהתיק, "רק בצרפתית."
"מגניב!" היא אומרת. "אבל רציני עכשיו, גם לך יש קצת קראש על מר דארסי? נראה לי שאני מאוהבת…" היא אומרת. אני צוחקת.
"ברור! איך אפשר לא? הוא המושלם גבר! יש לו כסף, מעמד, והוא לאהוב את אליזבת בטירוף!" אני אומרת.
"נכון?" היא אומרת. שתינו מחייכות חיוך רחב.
אולי בית ספר הוא לא כזה נורא.