נערת המדרגה – פרק 2

פרק 2

"למה זה לא יוצא?" אני ממלמלת בעצבנות לשפורפרת משחת השיניים שכבר סחטתי את רובה ממשחת השיניים. "רק עוד קצת…" אני מתחננת.
"מה את עושה?" אני שומעת קול מאחוריי. זאת אמיליה, ששואלת באנגלית.
"מנסה לנצל עד כמה שאפשר את משחת השיניים הזאת." אני עונה בחיוך. האנגלית שלי הרבה יותר טובה מהעברית שלי. אני לא יודעת למה, אבל אנגלית באה לי פי אלף יותר בקלות.
"הנה, קחי את שלי." היא מושיטה לי את משחת השיניים שלה.
"תודה." אני מחייכת ומתחילה לצחצח את השיניים שלי, יש לי טעם מגעיל בפה כבר יותר מדי זמן.
"אז באיזה ביה"ס את, תזכירי לי?" היא שואלת.
"תיא'ון א'ו'אנים." אני עונה, באופן לא ברור למדי.
"מה?" היא שואלת ומגחכת.
אני יורקת את המשחה. "תיכון שושנים. את?"
"תיכון השפלה." היא עונה.
"מגניב."
***
כשאני מגיעה לכיתה, אף אחד לא שם לב אליי. כבר התרגלו אליי, אני מניחה. אבל האמת שאני לא בטוחה שאני מעדיפה את המצב הקיים על פניי אתמול. אולי להיות במרכז העניינים זה לא כזה נורא..
אני מתיישבת במקומי, ולא עובר זמן רב והשיעור מתחיל.
נכנס מורה. הוא היה נמוך ושמנמן, עם זיפים ארוכים יחסית וכיפה.
"שלום, שמי ירון, וכפי שאתם יודעים אני המורה לתנ"ך." הוא אומר. נכנסתי ללחץ. תנ"ך זה המקצוע האחרון שהייתי רוצה עכשיו, הכל בו עוסק בשפה העברית, ואם זה לא מספיק, יש בו גם מיליוני ביטויים שגם צברים לא יוכלו להבין. אני על המוקד.
"בואו נראה, טו טו טו טו, מי את?" הוא מצביע עליי.
"אני ליה, אני חדשה מצרפת." אני מחייכת חיוך קטן וחושש. התאמנתי על המשפט הזה מלא זמן, לפחות אני לא אהרוס את הרושם הראשוני בשגיאות דיבור.
"אהה, וליה, למדתם על הברית הישנה שם בצרפת?" הוא שואל.
"לא, רק על הברית החדשה." אני עונה.
"אהה, אז… את מעולם לא למדת תנ"ך או תורה?" הוא שואל.
"לא." אני עונה.
"אוקיי. כולם לפתוח בספר בעמוד 418." אני מוציאה מתיקי את ספר התנ"ך העבה.
"ליה, תקראי, בבקשה." הוא שוב מסתכל עליי. למה הוא עושה לי את זה? הוא יודע שאני עולה חדשה ושמעולם לא למדתי תנ"ך.
"ט… טוב." אמרתי בחשש. "ויאמר יהו… ויאמר יה…" מילה לא מוכרת הופיעה על הדף. בדיוק מה שחששתי ממנו.
"אוקיי, את המילה הזאת אנחנו לא אומרים כי זה השם של אלוהים ואסור לומר אותו. במקומו אנחנו שמים אדוני או השם, מה שתבחרי." הוא אומר. לא הנימה הכי אדיבה ששמעתי. נראה לי שהוא קצת עצבני עליי.
"אוקיי, ויאמר… אדוני למשה, 'של נע-" (היא של כמו של עם שתי נקודות. כמו העוגה של רותי)
"של. ב-אה. כמו אביר." הוא או8מר בעצבנות. "טוב, אולי נעבור למישהו אחר?" הוא מסתכל על הכיתה. "אם נמשיך בקצב הזה לא נתקדם לשום מקום." הוא מוסיף במלמול.
אני לא מאמינה למשמע אוזניי, הוא ירד עליי עכשיו מול כל הכיתה? אני מתחילה להתעצבן. איך מורה יכול לדבר ככה אל התלמידים שלו?
***
בשיעור השני, לאחר השיעור הראשון הסיוטי שהיה, הגיע המחנכת שלנו. שהייתה ממש נחמדה אתמול.
"שלום כיתה יא2, ברוכים הבאים לשיעור ספרות!" היא מחאה כפיים.
"אני רוצה להתחיל בשאלה: מה הוא שיעור ספרות לדעתכם ואיך הרגשתם לגביו בשנים קודמות?" היא שאלה. החלטתי לפתוח בטקטיקה של פשוט לשתוק ולהקשיב בשיעורים, ככה המורים לא ישימו לב אליי ויגרמו לי להקריא דברים, ואני לא אפריע להם.
המשך השיעור עבר במהירות. האמת שענת ממש מגניבה, היא צעירה כזאת ומדברת ישר ולעניין.
"עכשיו, אני יודעת שזה רק היום השני ללימודים, ואני יודעת שאנחנו כביכול אמורים להיות יותר באיזי, אבל כפי שאתם יודעים, השנה מתחילות הבגרויות ומשרד החינוך החליט," היא גילגלה את עיניה. אני מניחה שהיא לא כל כך אוהבת את ההחלטה. "שבמקום בגרות בספרות, אתם תצטרכו לערוך מחקר על אחד מהספרים שברשימה שאני תכף אפרט עליה, בזוגות." היא סיימה. מיד כמה תלמידים הרימו ידיים.
"ענת, אפשר לבחור את הזוג לבד?" היא שאלה.
"אז זהו, שלא. אני הולכת לעבור בכיתה עם שק עם פתקים של חצי מהכיתה, החצי השני יוציא את הפתקים ומי שיוצא לך בפתק, טוב, הוא הולך להיות השותף שלכם לשיעורי הספרות הבאים." היא חייכה.
טוב, מי שאני אקריא עכשיו ישאר בכיתה, השאר יצאו. מי שבפנים יוציא פתקים מהשק ואחד מהחבר'ה בחוץ יהיה בן הזוג שלהם." היא מרימה שק אפור בידיה, "דניאל אורן, שרה בן יעקב…. ליה שמעון….."
אני מחכה בסבלנות עד שענת תגיע אליי עם השק. אני מכניסה את ידי לתוך השק, מתפללת שיצא מישהו נחמד. ידי בוחרת פתק.
אני פותחת את הפתק לאיטי. עליו כתוב "אלון ירוחם" בכתם מסולסל.
אוי אלוהים, אוי אלוהים, אוי אלוהים. למה דווקא הוא?! רגע, אני לא יכולה לדעת בוודאות שזה הוא, הרי אולי יש כמה אלונים בכיתה, אני לא יודעת את משפחה שלו, נכון? נכון? נכון?

לאחר שענת גומרת עם הסבב של הפתקים, היא קוראת לילדים מבחוץ להיכנס פנימה ולגלות מי יצא להם.
צרחות התרגשות ושמחה נשמעות בכיתה, נראה כאילו כולם קיבלו את מי שהם התפללו אליו. חוץ ממני. ומאלון.
"רגע, אז מי איתי?" אני שומעת אותו צועק בכיתה. עדיין לא כל כך אזרתי אומץ לבוא אליו ולומר לו שאני איתו.
אני מתקרבת אליו באיטיות. "הי…"
"את….?" הוא מתחיל לשאול.
"-כן."
"טוב." הוא אמר ואז הלך. אוקיי, עכשיו אני יודעת בוודאות שגם הוא לא כל כך מרוצה מבחירת הגורל.
****
עבר שבוע ואני ואלון אמורים להיפגש עוד מעט. אני לא כל כך בטוחה שבא שהשעה 5 תבוא. לא, אני בעצם בטוחה שלא בא לי שהשעה 5 תבוא.
קבענו אצלו בבית כי אני הרי גרה כרגע באכסניית נוער. אני מסתכלת בשעון בפלאפון שלי, 4:45. כדאי כבר להתחיל לצאת.
אחרי שאילת אנשים זרים איפה לעזאזל זה רחוב התמר לא מעט פעמים, ודי הרבה התברברויות, אני מגיעה לרחוב שלו.
"38, 40, 42, 44!" אני מוצאת את הכתובת שלו. התמר 44.
ומה אם זה לא הבית שלו? (כן, אני חושבת שזה די מיותר לציין שאני קצת פרנואידית…) יאללה נו, מה כבר יקרה?
אני דופקת על הדלת.
"מי זה?" נשמע קול מפנים הבית.
"זאת ליה, אני…. מהכיתה לאלון."
"שנייה." אלון פותח את הדלת. אני חייבת להודות, הוא נראה טוב.
"היי." אני מתחילה לחשוב שחצי מכל השיחות שאי פעם עשינו (זה לא הרבה אני יודעת, אבל נו) הן בעצם 'היי'.
"היי." הוא עונה. "בואי תיכנסי."
אנחנו עולים במדרגות ביתו ונכנסים לחדרו.
"ברוכה הבאה לחדרי הצנוע." הוא אומר במן רשמיות מצחיקה. גיחכתי.
"אז על איזה ספר נעשה את העבודה? יש לנו אז הזקן והים, בעל זבוב-" הוא מתחיל לומר, אני קוטעת אותו.
"בעל זבוב!" אני אומרת מיד. קראתי את הספר בצרפתית והוא היה מדהים! אחד הספרים הטובים שקראתי.
הוא הסתכל עליי קצת מוזר.
"כאילו… אם אתה גם לרצות." אני מוסיפה. התלהבתי יותר מדי.
"אחרי התלהבות כזאת איך אני יכול לומר לא?" הוא שואל בחיוך. אני מחזירה.
"קראת אותו?" אני שואלת.
"רק חלק, לא כל כך תפס אותי." הוא עונה קצרות.
"אה… והזקן והים, אתה לרצו-" אני מתחילה לומר אבל צלצול פלאפון קוטע אותי. צלצול הפלאפון שלי. מוזר, מי יתקשר אליי? אני רואה על הצג שזאת שיחה מחו"ל. יש סיכוי ש…?
"הלו?" אני עונה.
"ליה? זאת את?" אני שומעת מישהי עונה לי בצרפתית, אני מזהה שזאת אמא שלי.
"אמא! זאת אני כן." אני כל כך מתגעגעת. מאז שעזבתי את צרפת, כמעט שלא עבר לילה ללא דמעות. רק לשמוע את הקול שלה גורם לי לרצות לבכות. אני מסמנת לאלון שאני הולכת לשירותים. אני מקווה שהוא הבין.
"נו, אז איך שם? בישראל?" היא שואלת, כשהיא אומרת ישראל יש מעין התרגשות בקולה. אמא תמיד רצתה להגיע לישראל אבל משום מה מעולם לא עשתה זאת.
"בסדר, לוקח קצת זמן להרוויח חברים." אני אומרת ומיד הסכר נפתח.
"מה קרה, חמודה שלי?" היא שואלת. אלוהים, אני כל כך מתגעגעת.
"אני מתגעגעת אלייך, אמא. ולדניאל ולאבא. לא הכי מדהים לי פה ואני ממש צריכה אתכם. אותך." אני כבר ממש בוכה עכשיו. אני מקווה שאלון לא שומע אותי.
"אוי, חמודה שלי, גם אנחנו מתגעגעים אלייך מאוד. דניאל אומר שמרגיש לו מוזר להיות לבד בחדר. בלעדייך. בינתיים הוא ישן אצלנו, את יודעת?" היא אומרת, מנסה לנחם אותי. ומצליחה.
"אני כל כך מתגעגעת אליו. אוף." אני אומרת, לא רוצה שהשיחה הזאת תיגמר אי פעם.
"אבל את תשכחי שאנחנו באים לבקר עוד 3 חודשים, כן? את לא מבינה כמה אבא מתרגש, הוא לא מפסיק לדבר על זה!"
"איך אני יכולה לשכוח? זה אחד הדברים שמחזיקים אותי כאן." אני אומרת. וזה נכון. רק המחשבה שהמשפחה שלי אמורה להגיע בחודשים הקרובים מרגיעה אותי.
"לילו, אל תשכחי שכל ההתחלות קשות. תמיד יהיה טוב בסופו של דבר, זוכרת?" היא אומרת.
"זוכרת, זוכרת. חפרת לי על זה לפני שטסתי." אני אומרת וצוחקת.

כשאני יוצאת מהשירותים, אני פתאום נזכרת באלון. שיט, נעלמתי לו למלא זמן!
"איפה היית כל כך הרבה זמן?" הוא שואל ומסתובב אליי.
"בשירותים, הייתה שיחה חשובה." אני אומרת. הוא מסתכל עליי.
"בכית?" הוא שואל, "למה?"
מה אני אמורה להגיד לו?
"לא, סתם. זאת אמא שלי מתקשרת. אני מתגעגעת קצת. הרבה." אמרתי והוא חייך.
"אז בעצם כל המשפחה שלך בצרפת?" הוא שואל.
"לא, דודים שלי לגור בישראל. אני עוברת אליהם עוד קצת." אני אומרת.
"אה- הא." הוא אומר, "טוב, אני יודע שזו לא אותה הרמה, אבל כשהייתי במחנה אימונים בשנה שעברה, לכל החופש הגדול. גם אני התגעגעתי למשפחה שלי. מאוד."
אני מחייכת אליו. הוא ממשיך, "רק בשביל שתראי שגם גברים קשוחים כמוני מתגעגעים למשפחה שלהם מדי פעם." הוא מחייך חיוך קטן. אני צוחקת.
האמת שהוא דווקא די חמוד.