נערת המדרגה – פרק 1

***קודם כל, אני ממליצה למי שלא קרא את ההקדמה, לקרוא אותה, זה יעזור לכם להבין יותר את העלילה.***
מעכשיו עד סוף הסיפור הכל יהיה מנקודת המבט של ליה ולא של אלון כמו בהקדמה.

פרק 1

מעולם לא התחלתי משהו חדש. תמיד הלכתי על בטוח, לא לקחתי סיכונים. ועכשיו, עליי להתחיל בית ספר חדש, להיכנס לתוך הקבוצה המגובשת שמסגרת בית הספר יצרה ולהשתלב. מעולם לא עשיתי דבר כזה. אלוהים, אני חושבת שאני מתחילה להתחרט קצת על חילופי התלמידים האלה.
אני שוכבת על מיטתי באכסניית הנוער, ולא מצליחה להביא את עצמי לידי תזוזה. אני כל כך לחוצה ממה שכולם יאמרו או יחשבו, 'מי זאת הילדה הצרפתייה הזאת עכשיו?', 'היא בכלל מדברת עברית?', 'וואו, הבחורות הצרפתיות ממש לא משהו…'
כולי מלאת חששות וציפייה. אבל בעיקר חששות.
"נו, ליה, מה קורה? את יודעת מה השעה כבר? עוד 20 דקות ההסעה שלך מגיעה!" אומרת לי אמיליה, עוד מישהי שבאה מחילופי תלמידים (מבריטניה) וגם כן ישנה כרגע באכסניית הנוער.
"מה?!" אני קוראת ומיד מתחילה להתארגן. איך אני אספיק? זה יהיה כל כך מביך אם אני אגיע ליום הראשון באיחור!
***
"קדימה, ילדונת, יש עוד אנשים שמחכים להסעה." אומר לי נהג האוטובוס בקול צרוד תוך כדי שאני רצה אליו במגושמות ברורה לעין.
"אני באה!" צעקתי בחזרה, מנסה לשים את התיק המעצבן הזה על הגב אבל הוא. פשוט. לא. נתלה.
כשאני עולה לאוטובוס, אני מרגישה כאילו מיליוני עיניים סוגרות עליי, הלחץ חוזר.
אני מתחילה ללכת בסדרון, מחפשת ספסל ריק לשבת בו. הכל נראה תפוס, עד שפתאום, עיניי נחות על הספסל היחיד שפנוי (זאת רק אני או שיש פה מוזיקת אופרה והילה מסביבו?), אני מיד ממהרת אליו ומתיישבת בהקלה. כעת נותר לי רק לעבור את היום הזה ואז אני אחזור לאכסנייה והכל יהיה בסדר. אני מקווה.
"אך, בית ספר, כמה לא התגעגעתי אלייך!" שמעתי קול של בחור אומר באחד המושבים.
"תשמע, רון, הוצאת לי את המילים מהפה!" שמעתי קול מגחך.

"הגענו! עכשיו כולכם, צאו לי מהאוטובוס!" הנהג צעק בחיוך, אז החזרתי לו בחיוך.
שלט גדול במיוחד ניצב בכניסת בית הספר "תיכון שושנים". אני אמורה להיות בכיתה יא2, אבל כשאני נכנסת לבניין, אני רואה רק את כיתות יב'.
אני רואה איזה ילד שנראה בגילי הולך במסדרון אז אני שואלת אותו, "סליחה, אתה יודעת איפה יא2 זה?" הוא מסתכל עליי במבט קצת מבולבל, ואז אני מבינה. שוב היו לי שגיאות דיבור. נהדר. איך אני אצליח להסתדר בבית הספר הזה אני לא יודעת.
"את חדשה פה? יא2 זה בהמשך המסדרון שמאלה, את תראי שלט שכתוב בו." הוא ענה והמשיך בדרכו, לא נתן לי את ההזדמנות לענות לו על השאלה.
אני יודעת לקרוא ולכתוב בעברית, ואני גם מבינה הכל, הדבר שקשה לי ביותר זה הדיבור. אני תמיד טועה בזה, לא משנה מה, אני פשוט לא קולטת. חוץ מזה שגם יש לי שגיאות כתיב בלי סוף. אוף, הלוואי שהייתי בצרפת עכשיו.
אני עושה את מה שהילד ההוא אמר לי, וכיתה יא2 נגלתה מולי.
ליבי החל לדפוק במהרה, ונשימתי הואצה. התחלתי לזמזם שיר במהירות בכדי להירגע. נכנסתי ללחץ.
הושטתי את ידי ופתחתי את הדלת. כיתה די קטנה הופיעה מולי, וכמה פרצופים הופנו לעברי. מיד הפנתי את מבטי לרצפה והלכתי לאחד המקומות שהיו פנויים.
פתאום שמעתי קול קורא מעליי, "היי, את ליה, נכון?"
הרמתי את מבטי וראיתי את אלון, הבחור שדיבר איתי במדרגות בתחילת הקיץ. חייכתי אליו.
"היי, כן."
"אמ… מאז שנפגשנו במדרגות לא ראיתי אותך, הסתגרת בתוך הבית או משהו?" הוא גיחך.
"לא, זה א'יה מאוד זמני לגור בבניין שלך, אני אכסניית נוער עכשיו." עניתי לו. עוד מבט מוזר. עוד שגיאת דיבור. אלוהים ליה, את ממש מבססת את המוניטין שלך פה.
"אה, מגניב." הוא התחיל לומר אבל הצלצול קטע אותו.
לא עברה דקה והמורה נכנסה. טוב, היא הולכת להציג אותי לפני כולם עוד רגע. תהיי רגועה.
"שלום תלמידים, כיף לראות אתכם אחרי כל כך הרבה זמן. למי שחדש או ששכח, וחסר לכם אם יש פה מישהו ששכח יא2!, שמי ענת. אני המחנכת שלכם ואני גם אלמד אתכם ספרות."
היא הביטה קצרות בכיתה ומיד מבטה נח עליי.
"יש לנו ילדה חדשה בכיתה. שמה ליה. בואי ליה." ניגשתי אל קידמת הכיתה, כולם בוחנים אותי.
"היי… אני ליה, אני מצרפת. עברתי כאן בהתחלה של חופש." התפללתי בליבי שלא היו שום טעויות בדבריי. אלון חייך אליי חיוך קטן. בטוח טעיתי. חזרתי למקומי במהירות, אני לא כל כך אוהבת להיות במרכז העניינים, זה מלחיץ מדי.
לאחר שהמורה דיברה שעתיים ברציפות על כל מיני נושאים, הצלצול הגואל נשמע.
כל מה שאני יכולה לחשוב עליו זה שבא לי כבר לעוף מכאן.
אני הולכת במהירות לכיוון היציאה מהכיתה לפני שאלון תופס אותי.
"שוב היי," הוא אומר. אלוהים, הוא לא יכול להניח לי? "בא לך להסתובב איתי ועם החברים שלי בהפסקה?"
אני לא יודעת מה לחשוב. ההצעה שלו בטוח תגרום למבוכה רצינית שלי. אבל מצד שני, הוא כבר הציע לי את זה פעם אחת, ולא נעים לי לומר לו לא עוד פעם.
"אמ, אלון." הוא חייך למשמע השם שלו. "אני צריכה לסדר דברים הרבה עם מזכירות, פעם אחרת?" אמרתי. עדיף להתחמק מהמבוכה לפני שהיא בכלל קורת.
"אה, טוב. בסדר." הוא אמר והסתובב לחברים שלו. לא יכולתי שלא לשמוע אותו אומר להם, "אלוהים, איזה סנובית. לא יאה לה להסתובב איתנו."
דמעות החלו לכבוש את עיניי. זה מעשה של סנובית? לסרב להצעות כאלה? אולי לא הייתי צריכה לומר לו לא.
נכנסתי במהירות לשירותים ונתתי לדמעות להתפרץ.
היום. הראשון. הכי. גרוע. אוור.