נערת האש פרק 7

בתא מאסר קשרו את גופה לשולחן עומד.
הם כיסו את פניה במסכה.
קשרו את ידיה בחולצה של משוגעים.
הם שמרו מרחק של 50 מטר מגופה של אן.
כל יום עשו עליה ניסויים.
לפעמים הצליחו לפגוע בה ולפעמים הצליחו לראות את הכדור שזרקו עולה באש.
הם ניסו לראות מה החולשה שלה.
זה לא הצליח.
לאחר חודש של ניסויים המפקד נכנס לחדרה של אן.
היא עדיין הייתה קשורה על שולחן עומד והמסכה הסתירה את עיניה.
"עשינו כל מה שיכולנו לעשות.
אבל ג'יימס מת." הודיע לה בקור.
הייתה שתיקה.
"יש לך משפחה?" שאלה אותו ודיברה בפעם הראשונה מאז הגיעה.
המפקד השתתף בצערה של הנערה והחליט לענות לה.
"אכן. ילדה קטנה ואישה." פירט.
"אדאג לכך שיסבלו לפני המוות כמו שלא סבלו מעולם…" הודיעה לו.
הוא התבונן עלייה בפחד וראה שדרך החורים של הנשימה יצאו דמעות.
היא בכתה.
בפעם הראשונה מאז השריפה בילדותה.
היא פשוט בכתה.
על מישהו שמעולם לא הכירה והכירה אותו ליומיים מצערים וכואבים.
עוד שתיקה.
"מה עם השועל שלי?" שאלה.
"איני יודע. לא מצאנו אותו." ענה ועדיין ניסה לעכל מה שאמרה ממקודם.
היא שתקה.
לא יודעת מה תעשה יותר.
לא היה לה מה לעשות.
הכל חומק לה מבין האצבעות.
כל הטוב שנישאר לה.
פוקס, נער המים, היער שלה.
פשוט הכל הלך לעולמו.
היא יודעת שהיא לא יכולה להישאר כאן.
היא חייבת ללכת לחפש אחר פוקס שיכול להיות שהוא הדבר היחיד שנישאר לה.
המפקד יצא מהחדר אחוז מחשבות אימה.
היא עמדה שם ופשוט חשבה איך היא יכולה לצאת משם.
היא ידעה שהמכשיר שהיא מחוברת אליו זה מכשיר מברזל.
הוא מעביר חום ולא יכול להישרף אלא אם כן תשרוף את עורה.
היא התרכזה וניסתה להצית אש בידיה.
זה הצליח.
עכשיו רק נותר לחכות לניסוי הבא.
שכנראה יהיה למחרת בצהרי היום.
היא חיכתה ומילאה את מחשבותיה בצער על ג'יימס.
הוא מת בגללה.
היא ידעה זאת.
היא פשוט ייחלה ליום שתוכל להרוג שוב את האדם שירה על הקרח ההוא.
היא ייחלה ליום שתוכל לראות את ג'יימס שוב.
ולהגיד לו כמה שהיא מצטערת.
היא עקרה לג'יימס את החלום שלו מהשורש ובלי כל הזהרה מוקדמת גם עקרה את חיו.
היא כעסה.
כעסה על הבני אנוש חסרי הבינה שבאו לצוד אותה.
היא כעסה שוב על הגבר שהגיע למשפחתה.
והרס אותה.
היא ידעה שהיא אף פעם לא תסלח לא לו ולא לבני אנוש שהרגו את ג'יימס.
הגיעה העת לישון.
אך היא לא נרדמה.
היא התמלאה כעס משנייה לשנייה.
היא כעסה על הכל.
על אלוהים שכבר מזמן הפסיקה להאמין בו.
על אמא שלה שהייתה כזאת פטאתית ונתנה לגבר זר להיכנס לליבה.
על הגבר ששרף את אמא שלה ורצח אותה בדם קר.
על הבובה שבהתחלה צחקה ממותה של אמא שלה.
על האדמה הקרה שסירבה לתת לה חיבוק.
אפילו על האש עצמה היא כעסה,
האש שבחרה דווקא באן ודווקא כשאן הייתה כ"כ קרובה למוות.
אבל היא הכי כעסה על עצמה.
רק בגללה ג'יימס מת.
אילולא הייתה מסרבת להתלוות אל ג'יימס למחנה הוא יכל להיות עדיין חי.
שוב בכי.
כעס. עצב. רגשות אשם.
כ"כ הרבה רגשות בגוף כ"כ קטן.
העת הגיעה.
הניסוי אחרון שיארך על אן.
היא שמעה את הצפצוף שבעצם מסמן שהיא עומדת להשתחרר ולתת להם לעשות בה כרצונם.
הרובה הענק כוון אליה.
היא לא תכננה לתת לו לפגוע בה.
לא עוד.
היא התהלכה עם הסכין של האש ביד ונתנה לחושים שלה להוביל אותה כמו שהובילו אותה בחושך הקר ביער מול כל החיות הרעות.
לרוב היא למדה את זה מפוקס.
היא התקדמה לדלת.
שמעה אזעקה אבל זה לא עצר בה מללכת.
היא הניחה את ידה על המנעול וחיממה אותו.
תוך כמה שניות הוא נמס.
כשיצאה מהדלת עמדו מולה שורות-שורות של גברים חמושים.
היא העלתה חיוך.
מטר יריות לכיוונה.

ההמשך יבוא…