נעלם וחוזר- פרק 2

מה עשיתי? מה עשית? אני לא מאמינה! הצלחתי? או שבעצם נכשלתי…? בסך הכל רציתי לפגוע בו חזק, בדיוק כמו שהוא פגע בי…"מ-מה?"הוא אמר"להיפרד? אבל הרגע אמרת לי שאת אוהבת אותי, ושאת סולחת לי!" יש לי לב קר. אני כל כך מגעילה. מה עשיתי? הכל באשמתי. אני כבר מתחרטת… אבל אם אתחרט, פעם הבאה שארצה להיפרד, הוא לא יחשיב את זה כמשהו רציני וחשוב…
"לא. אני לוקחת את מה שאמרתי קודם. פגעת בי… פגעת בי בלב. וזה קשה. המחשבה שיכולת לעשות משהו כזה בכלל לא עלתה בדעתי. ותראה מה זה, בכל זאת עשית, וזה קרה. ואין דרך חזרה" לפעמים קשה לשחרר. בעיקר אם איד מהדברים שאנחנו הכי אוהבים בעולם. בעיקר דברים שנהפכו להרגל בשבילנו. גם אם לפעמים אנחנו לא רוצים לשחרר, בסוף, אנחנו עושים את זה. והזמן, הזמן הוא המורה, שמלמד אותנו לשחרר באמת, להתקדם הלאה, ולהתחזק למרות הכל. אני יודעת שאני אצטער על מה שעשיתי. אמרתי את המשפט הזה לפני רגע, והכל השתנה בשלוש מילים. ואני בוכה. בוכה בגלל שלוש מילים שברחו לי מהפה. המועקה שהרגשתי קודם… מתחילה… להיעלם. וזה מוזר, כי למרות שאני אוהבת אותו, אני מרגישה הקלה. אני מרגישה… חופשיה.
"אופיר, את- את פשוט לא חושבת בהיגיון עכשיו כי את פגועה… את לא מתכוונת לזה, את פשוט… בואי נדבר בעוד כמה ימים, תקחי הפסקה ותחשבי שוב על ההחלטה שלך"הוא אמר. שתקתי. לשחרר? מצד אחד, אני שונאת אותו, ואת מה שהוא עושה לי כל פעם מחדש. מצד שני… אני אוהבת אותו… אני לא יכולה, או יותר נכון לא מצליחה להתעלם מזה… מה לעשות?
לפעמים אני חושבת… הלוואי שהיה לכל אדם בראש מלאך שינחה אותנו, שיאמר לנו מה המעשה הנכון, יכוון אותנו לאן ללכת ויאמר לנו מה לעשות. מצד אחד זה יעזור לנו, ומצד שני זה קצת ישתלט לנו על החיים… לא?
לא חשוב. חזרה אלי. בדיוק אמרתי שאני מרגישה… שאני מרגישה…
אני… אני לא יודעת איך אני מרגישה… מה? זה אפשרי בכלל?
"דניאל… אני אוהבת אותך, הכי בעולם. לעולם לא אשכח אותך. את החוויות שלנו. את הדרך שעברנו. למדתי המון עליך, ואתה עלי. גיליתי בן אדם מדהים, וכל מי שתהיה איתך תהיה ברת מזל…"
"טוב טוב… תחסכי ממני את הבולשיט הזה… גם כן את… אפשר לחשוב מה מצאתי בך… כולה ילדה בת 17 שחושבת שהיא המלכה של העולם… יאללה!"
"דניאל… מה קורה לך? אני פותחת בפניך את הלב ש-"
"כן, ועל הדרך נפרדת ממני, זורקת אותי כאילו אני אוויר!"
"אתה ממש לא אוויר-"
"כאילו לא קרה בינינו כלום!"
"דניאל-" אמרתי, בוכה.
"שנתיים. שרדנו במשך שנתיים. שנתיים שלמות אופיר! אז עשיתי כמה טעויות בדרך… אז מה? גם את עשית לא מעט! איך את יכולה בכלל?! אני היחיד ששומר על הקשר כמו שהוא. בלעדי את כלום. למי תלכי בדיוק? לחברה הכי טובה שלך? שאיתה כבר לא דיברת במשך חודש בגללנו?! תודי בזה. לא נותר לך אף אחד חוץ ממני!" הוא אמר.
"דניאל, תפסיק עכשיו. לפני שתאמר משהו שתתחרט עליו."
"תפסיקי את! ידעת שבגללך נפרדתי מענבר?!"
"ברור! אתם רימיתם מאחורי הגב שלי, ולא בפעם הראשונה!"
"אז אולי זה לטובה! אולי עכשיו אני יכול לחזור אל מי שאני אוהב באמת"
"תפסיק… זה פוגע…" דמעה זלגה לה על פני. ואחריה עוד אחת, ועוד אחת…
"תודה אופיר. שעשית בשבילי את העבודה"הוא אמר, והלך.
נשארתי שם. לבד. בוכה. נפלתי לברכי, וכיסיתי את פני. זאת הפעם הראשונה שאני עומדת במקום שלנו,לבד. האמת, שמעולם לא חשבתי שזה יקרה. חשבתי שנישאר ביחד לנצח. החיים משנים אותנו, ואנחנו אותם…
"היי"