נעורים – פרק 2

היום הראשון ללימודים.

זה היה היום הראשון ללימודים. אחותי קפצה על המיטה שלי, עם סיר וכף והחלה לתופף ב- וחצי 6 בבוקר, תוך כדי שהיא צועקת : "קומי, קומי כבר. היום היום הראשון ללימודים" . דיגדגתי אותה, ואמרתי לה : "ששש, שלא תעירי את לי, בואי אני אכין לך ארוחת בוקר". אחותי הייתה כל כך נרגשת לחזור ללימודים כמו שכל ילד בן 8 שמח לחזור. השבת אותה על השיש והתחלתי להכין לנו פנקייקים. "את יודעת," אמרה לי דנה. "טל (חברה שלה), אמרה לי שאמא שלה עשתה לה פן והיא תבוא היום מאופרת. אתמול היא קנתה בגדים חדשים ו…". היא שתקה, ואז הבנתי ואמרתי לה: "אני מצטערת דנה, אבל אני לא יודעת לאפר ובטח שלא לעשות פן, יכולת לבקש מלי שתעזור לך". דנה בכתה ואמרה לי : "אבל, את יודעת שלי עסוקה והיא חוזרת מאוחר, למה את לא יכולה להיות כמו כל הבנות בגיל שלך, למה את לא יכולה לחזור להיות כמו שהיית". והיא פשוט רצה בבכי לחדר שלה.
" למה את לא יכולה להיות כמו כל הבנות בגיל שלך, למה את לא יכולה לחזור להיות כמו שהיית" , המשפט הזה הידהד באוזניי. איך אוכל לספר לה שהבנות האלה הן אלו שהרסו את חיי, והוציאו ממני כל טיפה של תחושת ביטחון. איך אוכל לספר לה עם מה אני נאלצתי להתמודד ועד כמה אני סבלתי. הלכתי לחדר שלה, שבידי פפיון ורוד מלא בנצנצים ופייטים (הפפיון שהיא הכי אהבה), ואמרתי לה: "אל תבכי, אני אלביש אותך היום עם השמלה הורודה, ואפזר לך את השיער עם פפיון מעליו, ככה שתהי מהממת". היא מחתה את דמעותייה וניגשה לחבק אותי. היא אמרה לי : "סליחה". אבל ידעתי בעומק ליבי, שהיא צודקת.

אחרי שאני ודנה סיימנו להתארגן. הערתי את לי שתיקח אותנו לבתי הספר שלנו. היא התארגנה מהר (לא שהיה לה מה להתארגן כי היא תמיד הייתה מהממת) ולקחה אותנו לבתי הספר שלנו. בטח אתם תוהים אם לי יודעת על מה שקרה לי בכיתה ט, אז לא. לא היה לי את האומץ לגשת ולספר לה את מה שקרה. לא רציתי להטריד את ראשה בכל מיני בעיות של מתבגרים, ידעתי שהיא עסוקה ומספיק לה הבעיות שלה וגם ככה היא התחייבה לטפל בנו אחרי שסבתי נפטרה (כשהייתי בכיתה ח). האמת שידעתי שלי הרגישה שקרה משהו, בחצי השנה הראשונה שלי בכיתה ט היו לי מלא חברות שהיו באות אליי כל יום, והייתי מארגנת והולכת למסיבות כל סופי שבוע. בחצי השנה השנייה כפי שאתם יודעים החברים היחידים שהיו מגיעים אליי הם לינוי ורון וגם הם היו עסוקים כי כל הזמן היו מזמינים אותם למסיבות. כשלי תמיד הייתה אומרת: "מאי, אני יודעת שקרה משהו, ספרי לי אני אעזור לך" , הייתי תמיד מתחמקת בצחקוק ואומרת: "אל תדאגי אני פשוט החלטתי לקחת פסק זמן מכל השטויות האלה, ולהתמקד בלימודים, הרי ראית את התעודה שלי במחצית הראשונה, ואני מאמינה שהיית מעדיפה שאקבל פחות נכשלים", והיא תמיד הייתה בסוף נאנחת, ואומרת :"איך שאת רוצה".

הגענו לתיכון שלי.