נסיכים ומלאכים-פרק 4

"אני חייב לחלץ אותה מידיהם.."נאנח סורין יוצא לדרך לבוש בגלימה שחורה.
"לאן אתה הולך?"ניסתה נורה לעצור בעדו.
"מה נראה לך? להציל את קת'רין!"קרא וקם ממקומו.
"סורין,אל תסכן את עצמך."פקדה עליו נורה בדאגה.
"אני חייב להציל אותה!"אמר נואש.
"היא כבשה את ליבך?"היא שאלה אותו.
סורין שתק.הוא לא ענה,עולה על סוסו לעבר ארמונו של חברו דמיאן.
אולי ינסה לדבר אל ליבו של חברו,הרי הוא,דמיאן שמאוהב בקת'רין וילך כנגד הוריו ויבטל את גזר דינה הנורא.ככל שהתקרב אל הארמון,ההתרגשות גאתה בתוכו,כשהוא רוצה לגשת לתאה של קת'רין בכדי לחלצה מישם באישון לילה מפני שאיש ידע על כך.
שעת לילה,דמיאן ישן במיטתו,כשהוא חושב על אהובתו.הוא,בניגוד לסורין לא ידע כי אהובתו עומדת להיות מוצאת להורג מחר בכיכר העיר.
"דמיאן,"נשמע קולו של סורין,המודאג.
"סורין??"התעורר,"מה אתה עושה כאן בשעה שכזו? מאוחר.לך לישון."
"לא הייתי בא לכאן סתם באמצע הלילה.."החל סורין לומר.
"אלא,אם קת'רין בסכנה."קלט דמיאן,"איפו היא?היא בסדר?"
"היא כלואה בבית הסוהר.היא תוצא להורג מחר בכיכר העיר."הודיע לו סורין.
"לא!!"קרא דמיאן,קם במהירות ממיטתו ומתלבש.
"נחלץ אותה מישם."אמר סורין.
"יש לך תוכנית?"שאל דמיאן.
"סמוך עליי."אמר סורין,כשהם שניהם ניגשים לבית המאסר.ראשית,היה עלייהם לגבור על השומרים.
בית המאסר היה מכותר בהמון שומרים ששמרו על המצודה היטב.הם הצליחו להגיע לתאה במהירות.
גם היא ישנה,על הריצפה,בתנאים לא תנאים.כשהכל מסביב מלוכלך ומסריח.
ידיה ורגליה היו קשורות בשלשלאות ברזל.היא ענדה על צווארה,שרשרת עם אבן שהייתה שייכת לאימא שלה,שנפטרה לפני שנים רבות.
"קת'רין,"נשמע קולו של דמיאן.
"דמיאן!"קראה בשמחה,כששניהם ניגשים אל הסורגים אוחזים ידיים,כסורין מביט בהם,עצוב.
"אני אוהב אותך.."אמר דמיאן כשהם חולקים נשיקה מבין הסורגים.
האיחוד הזה נגע כל כך לליבו של סורין,אך גם מעט הפריע לו.
כן,זה הפריע לו.הוא הרגיש עם זה,אי נוחות.נדמה היה כי הוא,מקנא.
סורין פרץ את הסורגים בכוחותיו המלאכיים ושחרר את קת'רין.הוא גם התיר את הסורגים מידיה ורגליה.אך,לא עבר זמן רב עד כי השומרים גילו שהאסירה נמלטת.
הם החלו נלחמים בשלושתם.הקרב הזה הפך מרחץ דמים,כשדמיאן שלף את חרבו ונלחם בהם.
"לכו!"פקד עליהם.
"מה??"שאלו סורין וקת'רין.
"בירחו אל היער! אני אסתדר איתם.אצור איתכם קשר בעוד מספר ימים כשהכול יירגע."פקד עליהם,כשסורין לוקח את קת'רין אל הסוס הלבן שלו.
"דמיאן.."אמרה קת'רין נושקת לו.."היזהר."
סורין וקת'רין ברחו אל היער העבוט עד כי לא יכלו למצוא אותם.
כשאז,החל לרדת גשם שוטף.
"מה נעשה?"שאלה קת'רין.
"בואי איתי.."אמר כשהם רוכבים על הסוס..
מספר רגעים לאחר מיכן הגיעו לבקתה ישנה ונטושה.שם הדליקו אש בכדי לייבש את בגדיהם הרטובים.
סורין הוריד את חולצתו הרטובה,סוחט ממנה את המים ותלה אותה לייבוש קרוב לאש.
"את פצועה,"הבחין בחתך בצד המצח שלה.
"אני בסדר.."חייכה אליו.מביטה בחזה המחוטב והשרירי שלו.
סורין לקח תחיכת בד שמצא,הרטיב אותה מעט וניגב את הדם מפיצעה של קת'רין היפייפיה,כשהוא מביט בה בעיניים רעבות.עיינים מיוסרות.הלב שלו הלם בכוח למראה יופייה המדהים.
כשהיא מעט,נרתעת ממקומה בעקבות הכאב.
"כואב?"שאל במין מבט מוזר.
"קצת.."ענתה.
"אני מצטער."אמר,מביט בה בעיניו היפות.
"זה,בסדר.."חייכה אליו.
"לא הייתי צריך לעזוב אותך כך.הכל באשמתי!"האשים את עצמו.
"סורין,זה בסדר..לא קרה כלום."אמרה.
"הם כמעט הרגו אותך!"קרא,"אם לא הייתי משאיר אותך שם לבד,זה לא היה קורה!"
"סורין,מתוק.."ליטפה את פניו,"אני בסדר.לא?"
"נשאר כאן הלילה.."אמר בפניה,עדיין חש אשם.
"סורין.."פנתה אליו שוב..
"מה?"שאל.
"תודה לך.על הכל."אמרה בפניו.כשמבטה הישיר אליו הרגיש כמו חץ מכאיב בלב.
מספר רגעים לאחר מיכן,היא נרדמה על ערמת החציר.סורין כיסה אותה בגלימה השחורה שלו.
"לילה טוב.."לחש,קרב אליה לאחר שכיסה אותה..מלטף את פניה ברכות.
שכן,לא יכלה למצוא ידיד טוב ממנו.וכל מה שהייתה זקוקה לו כרגע הוא ידיד שיעזור ויתמוך בה.
אך,היא איננה יודעת כלל מה הוא מרגיש.
סורין עמד ליד החלון והביט בגשם שלא הפסיק לרדת במשך כל הלילה.
כפי שהגשם זורם ומחלחל אל הנהרות,חילחלו מחשבות והטרידו את רוחו.
הוא הסיט מבטו את עלמתו,קת'רין,מוצף ברגשות עזים,שפירפרו בתוך לבו.
"סורין,"חש לפתע את מגע ידה על כתפו.מגע שחש עבורו כמו מגע של מלאך עדין.כשהוא עצמו מלאך.
"קת'רין.."הסתובב אליה.
"מדוע אינך ישן?"שאלה.
"אני לא מסוגל לישון בלילה שכזה.."נאנח.
"מדוע?"שאלה אותו.
"מדוע את אינך ישנה?"שאל,כשהיא עומדת קרוב אליו.
"ראיתי אותך,עומד.."אמרה.
"קת'רין,"נאנח,אוחז בכף ידה ומניח אותה על אמצע החזה שלו,"את מרגישה את הלמות הלב שלי?"
"הלב שלך דוהר."אמרה,חשה בהלמות לבו החזקות כל כך.
"אייך אוכל לישון כשהלב שלי חסר מנוחה?"שאל,שולח כף ידו לפניה ומלטף אותה.
"מה קרה?"שאלה אותו.
"קת'רין..אני מאוהב במישהי שלעולם לא אוכל להשיג."נאנח בכאב.קולו רעד,מהול בכאב.
"ובכן,מי זו?"שאלה,"אני מכירה אותה?"
"זו את.קת'רין."אמר,נוגע בפניה.
"מה??"אמרה בפליאה,מנסה להבין למה התכוון בדבריו.
"אני אוהב אותך."התוודה בפנייה,"אני מאוהב בך עד כדי כך שלבי כואב.אני עומד מולך,ומרגיש כאילו,אני לא יכול לנשום.כואב לי בחזה,כאילו יש לי חץ מורעל בלב."
"סורין.."אמרה בפניו,מביטה בו כאילו גם היא מסתירה ממנו דבר מה.
"אני יודע שאת אוהבת את דמיאן ואין לי שום סיכוי איתך.."אמר,כאוב.שכן,מבחינתו זוהי אהבה אבודה.
"סורין.."אמרה שוב,במבט מהול בעצב.
"אני אמות למענך."הצהיר בפניה,כשדמעות זולגות מעיניה היפות.והוא חש כאילו ליבו מדמם בקרבו.
כשעדין,אינו יודע איזה גורל אכזר צפוי לו.
לאחר הצהרת האהבה שלו בפניי קת'רין הוסיף סורין לעמוד ליד החלון.נאנח.
באמת,שלא היה לה מושג לפני כן מה הוא מרגיש כלפיה.הלב שלו נשבר.כי הוא יודע,שאסור לו להפריד בינה לבין דמיאן.הם מאוהבים.ועם אותה הרגשה,הוא גם יילך לקרב.
קת'רין שכבה על ערמת החציר מביטה בו,בעיניים עצובות.כאילו,מרחמת עליו.
כן,הוא מאוהב בה נואשות ולא יכול לעשות דבר בנוגע לכך. הרגשה עזה של חוסר אונים ליוותה אותו.קת'רין לא תרצה לאבד אותו.גם הוא,יקר לליבה.עד כי גם הוא נשכב לצידה,מביט בעיניה,כשידה נאחזת בידו והוא נרדם,מביט בפניה.
כשבבוקר ליווה אותה למקום מסתור של מלאכים ביער.
הוא ביקש מהם שישמרו עליה.
"לאן אתה הולך?"שאלה אותו..
"אני חייב להתרחק לזמן מה.."אמר,מרגיש כאילו ליבו מתפוצץ מרגשות עזים ולראשונה בחייו,החלו דמעות זולגות מעיניו.דמעות של לב כואב..
"אל תלך.."ביקשה,תופסת חזק בכף ידו.
"אני אחזור."הבטיח לה,מוחה את הדמעות מעיניו.
סורין יצא לדרכו,כשקת'רין מביטה בו מתרחק.