נסיכים ומלאכים-פרק 12

לילה.סערת ברקים וערמים השתוללה בחוץ,וגם בתוך ליבו של סורין.
הוא ידע,שזה כנראה הגשם האחרון שיראה בחייו.שוכב במיטה שלו,כששעתיים מאוחר יותר שכח הגשם,והירח הופיע,מתוך שמיכת העננים העבה שכסתה אותו.היה זה הדבר היחיד שהפיח בו תקווה.
"אולי יש עדיין תקווה,למרות הכל.."חשב לעצמו,נאחז באורו העדין של הירח.
כשקולר הברזל על צווארו מעט חונק אותו.
בעוד המכשף שוטף את שולחן האבן ומכין אותו לביצוע טקס הקורבן הנורא.
מכין את הכלי אשר ישמש לדם.דמו של סורין.
"את כנפיו יש להצמיד למזבח ביתדות ברזל.."אמר אחד היועצים שלו,"הכנפיים שלו גם ידממו,אך מה לעשות הן יפריעו,כדאי לתפוס אותן על מנת שלא יפריעו לך לדקור את הלב."
"למלאכים יש יכולת החלמה עצמית.זה לא יפריע?"שאל המכשף.
"היכולות שלו מנוטרלות מאותו רגע שהנחת את הקולר על צווארו.הוא מנוטרל."אמר יועצו.
סורין נעמד מול החלון,מביט החוצה כשעורב נוחת על אצבעו.
"מדוע נפלו פניך?"שאל אותו העורב.
"אתה מדבר?"שאל,"אני בטח מאבד את שפיותי.."
"לא,"אמר,"אני באמת מדבר..אינך משוגע."
"מה רצונך,אדון עורב?"שאל סורין.
"אינך פוחד?"שאל העורב.."הם עומדים ליטול את חייך.הם ידקרו את ליבך ויישתו מדמך בכדי לקחת את חיי האלמוות שלך."
"אני לא פוחד מהמוות."ענה סורין.
"ראשך במקום אחר."הבין העורב.
"מר עורב,אני מאוהב במישהי שלעולם לא תהיה שלי.זה חסר סיכוי לחלוטין."נאנח.
"וזה כואב..נכון?"שאל העורב.
"יותר ממה שנדמה לך."ענה סורין.
"הלב שלך נשבר."אמר העורב.
סורין לא ענה,מביט בו בעיניים מלאות צער.שתיקתו,הייתה כהודאה.
כשהוא יודע שהוא עומד למות,עם כאב מר בליבו.
בעוד קת'רין מתייעצת עם נימפות היער.
"את חייבת להתוודות על אהבתך כלפי סורין לפני שיהיה מאוחר מידיי.."אמרה לה אחת מהן.
"אבל,מה עם דמיאן?"שאלה קת'רין,"הוא ייפגע."
"הוא ייפגע בכל מקרה."אמרה הנמפה בעלת השיער הירוק,"את חייבת לספר לו."
שכן,האמת,החלה להחשף לפתע.
"אני…"אמרה,מביטה הצידה כשלפתע הבינה מה היא מרגישה,"אני לא אוהבת אותו."
"את אוהבת את סורין."ענתה אחת מהן,"והוא ימות אם לא תמהרי אליו."
"קודם אציל את חייו,אחר כך אספר לדמיאן!"קראה,מנגבת את דמעותיה.
כשבבוקר,הגיע שוב המכשף לראות אם סורין בסדר.
"תאכל!"הוא זרק לעברו צלחת עם אוכל.
סורין הביט באוכל.האוכל הריח ונראה טוב.אך,לא.
הוא אינו רעב.הוא לא היה מסוגל לאכול דבר.
"שחרר אותי!"קרא לעבר המכשף.
"בקרוב,נערי..בקרוב אשחרר אותך מהעולם הזה."אמר המכשף.
"אתה חייב לתת לי לראות את קת'רין!"קרא,"בפעם האחרונה."
"אניח לה לפגוש אותך,כשתשכב גוסס על המזבח.."אמר באכזריות.
בעוד יועצו של דמיאן ניגש אליו.
"כולם מוכנים ומזומנים לקראת המבצע,אדוני."אמר בפניו.
"טוב מאוד."קרא דמיאן,"לא אניח להם לפגוע בסורין.הוא כמו אח עבורי."
"אדוני,אני לא רוצה להשמע קטנוני,אבל,הולכות וגוברות השמועות שהוא מאוהב בקת'רין."אמר לו יועצו.."יש שמועה שפורח בניהם סיפור אהבה."
"שטויות!!"קרא דמיאן,"מי אמר לך את זה?"
"שמועות,אדוני."אמר היועץ.
"כבר אמרתי לך..איני מאמין לשמועות.רק למראה עיניים."קרא דמיאן,"הכל מופרך.לאחר שנציל את סורין,קת'רין ואני נתחתן."סוף פסוק."
עוד יום עבר,נותרו מספר שעות עד לטקס הפולחן.
סורין החביא בתאו סכין.הוא ידע שאין לו סיכוי.לא עם קת'רין ולא לחיות.
חושב,ליטול את חייו בעצמו.הוא נצמד אל הקיר,חושב מחשבות אחרונות,חותך את פרק כף היד שלו,מבלי לחשוב.הוא ניסה להתאבד.כך או כך,זה הסוף שלו.
"לא!"קרא לפתע המכשף מופיע לידו,ולוקח מידו את הסכין.
"מה איכפת לך אם אמות?"שאל סורין.
"אני צריך שתהיה בריא ושלם."קרא המכשף.
"אבדתי את הרצון לחיות."קרא סורין.."אני במילא אמות.מה זה משנה??"
"מה שיוכל להציל אותך היא הצהרת אהבתה של אישה מאוהבת."אמר המכשף,כשסורין מבין כי אין לו שום סיכוי. הוא יודע שקת'רין,לא אוהבת אותו.אלא,את דמיאן.הוא אבוד.הוא ימות.
כמה שעות לאחר מיכן,הובל סורין אל המקדש.
הכל מסביב היה כה אפל ושטני.
פסלים עם ראשים דמויי שדים עמדו בכל עבר.סורין הביט בהם,מובל כצאן לטבח.קשור.
הוא ידע כי הסוף שלו מתקרב אך לא פחד.נאנח אנחות ייאוש.
"אל פחד,נערי.."נשמע קול אפל,"עוד מעט הכל ייגמר."
סורין הביט במזבח,לוקח נשימות עמוקות.
"איני פוחד.."הוא בלע רוק,מביט במכשף בעיניים מלאות אומץ וכאב.
כשהוא יודע כי אפילו אם זה יכאב מאוד,הוא לא יוציא מפיו הגה.
סורין,הושכב על המזבח כשידיו ורגליו אזוקות.
שני עוזריו של המכשף אחזו יתדות ברזל שננעצו בכנפיו.
זה כאב.דם ניתז מכנפיו הלבנות שהפכו בין רגע ורודות מעט,מהדם שניגר מהן.
סורין נאבק בכאב.
המכשף ניגש אליו בכדי לכסות את עיניו.
"לא,"ביקש.."אל תכסה את עיניי.בבקשה."
"כרצונך.."אמר המכשף,מכין את הפיגיון.
סורין שכב על המזבח.הלב שלו הלם בחוזקה בקצב מכאיב,מזרים דם לכל גופו.
כנפיו הפצועות דיממו.הפצע כאב.הוא חש כאב כפי שלא חש מימיו.יודע כי עוד מספר רגעים ינעץ בו הפגיון,ודם,דם האלמוות שלו,יזרום על המזבח.
באותם רגעים,הוא חשב על קת'רין,אהובתו.