נסיך האופל שלי – פרק 35 – פרק אחרון .

"אני מתה?" שאלתי .
"לא ." ענו הקרולינות ביחד .
"אני חולמת?"
"לא."
"לקחתי מנת יתר?"
"לא."
"אתן בטוחות שאני לא על מנת יתר?" הן הנידו את הראש לשלילה , הן משקרות לי ואני
בטוחה בזה . לא יכול להיות שאני בהריון , אני לעזאזל בתולה , או שיותר נכון הייתי . ואם הייתי אז מי זה האבא של התינוק? אני לא זוכרת שהלכתי ושכבתי עם מישהו ופתאום יש לי משהו עם ראש , ידיים ורגליים בבטן . לא הייתי שוכחת דבר כזה , במיוחד בזמן האחרון שאני רק עסוקה בעצמי ובלדפוק את הראש בקיר .
הסתובבתי לכיוון אימא שלי "הפתעה?" חייכתי בלחץ , אלוהים אדירים רק תציל אותי מהצב
שאליו נקלעתי . אני נשבעת שברגע שאני מגלה מי האבא של התינוק אני הולכת להרוג אותו ולא יהיה אכפת לי מי זה .
"האני , מי האבא?" מצמצתי בעיניי , אני לא יודעת , אין לי שום מושג.
"הקיר?"מלמלתי , המבט על פניו של אבי היה מופתע . הוא לא היה היחיד שמופתע , אני עוד
יותר מופתעת מהעניין שאני לא עושה מזה סצנה או בלאגן . חדשות באופן כזה הן לא בדיוק
חדשות קטנות , הפתעה את בהריון ובעוד כמספר חודשים את תהיה אימא . אבל דרך הגב
הוא יהיה חצי ערפד בדיוק כמוך וברגע שהוא או היא יאבדו את הבתולים הם יקבלו כוחות עצומים .
"אני הולכת להרוג את עצמי ואחזור בעוד מספר דקות." אני אחזור בארון מתים מזורגג .
הנחתי את כפות ידיי על פניי ושתקתי , אף אחד לא דיבר , השתיקה ליוותה אותנו במשך מספר דקות עד שמשהו העז לפתוח את הפה .
"איך זה קרה?" שאלה אנה .
"זה היה בתחילת החודש , כאשר קרולינה התחילה עם הרגלי השתייה שלה . כריסטופר עלה לעולם של בני האנוש בשביל להשגיח עליה , כמובן שהיה אסור לו להתקרב אליה ולנסות להחזיר אותה לעולם לכן הוא רק שמר עליה מרחוק," קרולינה בשמלה הלבנה הסתובבה אליו ודיברה ישירות אלי , אבל אני כמעט ולא שמעתי אותה רק חשבתי על הרעיון שמשהו גדל בתוך הבטן שלי ואני רק בת שבעה עשרה . עדיין לא סיימתי את הלימודים .
"את קלטת את כריסטופר מרחוק ובגלל ששניכם הייתם שיכורים אז הכנסת אותו וקרה מה שקרה , את מצטערת על כך?" השאלה שלה הפתיעה אותי , אני עצבנית , כועסת , מופתעת אבל לא אני לא מצטערת על כך שאני בהריון .
"לא ממש , אולי זה סימן שאני צריכה להתחיל חיים חדשים ." לפחות התינוק לא של מישהו לא ידוע ששכבתי איתו מפני שהייתי שיכורה . אני מוכנה להמשיך עם ההריון הזה אבל אני לא בטוחה שכריסטופר יהיה מוכן אליו , אם באמת יש לו את היכולת להיות אבא , אני אפילו לא בטוחה שלי יש את היכולת להיות אימא .
"אנחנו מאמינים בך קרולינה , לעולם לא פגשנו מישהי לוחמת כמוך וכול האמונה שלנו תהיה איתך ועם התינוקת שלך." התינוק בקושי בן שלוש שבועות והם כבר יודעים שזאת תינוקת .
הנחתי את כף ידי על בטני ועצמתי את עיניי , לדפיקת לב פשוטה וקטנה פערתי אותה לרווחה.
"תינוקות ערפדים גודלים הרבה יותר מהר ממה שאת חושבת , אפילו אם הוא בן שלוש שבועות בזמן הערפדיזם הוא כמו בן חודשיים רק עדיין לא גדל." אני רואה את זה , אני רזה לפחות . יהיה קצת קשה להתרגל לרעיון שאני עומדת להיות עם בטן בגודל של היפופוטם .
גרדתי את עורפי "תודה על האמון , אני ינסה גם להאמין בעצמי." חייכתי אליהם חיוך מעולץ , לא שזה בדיוק יעבוד ,לקח לי הרבה זמן בשביל להאמין בעצמי .
"במשך שבע עשרה שנה אני עוקבת אחריך לינה , אני יודעת מי את ." אולי את יודעת , זה לא אומר שאני יודעת מי אני , יכול להיות שאני לא אני ואני לא בדיוק מי שאני חושבת שאני .
"את באמת חושבת שאני יצליח עם ההריון הזה ?" הבטתי לעבר שומרי המפתחות .
"אל תדאגי," אמר פתאום שומר המפתחות של אבא שלי "כריסטופר סילביה הוא אדם נאמן וגם אחרי כול השטויות שהוא עשה , אני מאמין שזה הדבר הלא שטותי ביותר שיקרה לו בחייו .
את לינה , פקחת לו את העיניים , תורך לפקוח אותם."
ליקקתי את שפתיי "תודה לכם."
****
שפקחתי את עיניי ראיתי מטושטש אבל הראיה שלי התחילה להתבהר במהירות , ישר הבנתי שאני שוכבת על המיטה שלי וכריסטופר לצידי , בוהה בי , אפילו לא שם לב שפתחתי את עיניי . והדבר הכי מצחיק שהמשפט הראשון שיצא לי מהפה גרם לי ולו להיות מופתעים .
"כריסטופר סילביה , אני יהרוג אותך!" הוא כבר לא יכול לקרוא את המחשבות שלי , זאת אומרת שאני יכולה לחשוב על כול דבר ועל מי שאני רוצה בלי שאף אחד יחפור לי בראש ויחפש אחרי האוצרות שלי .
"אהובה," בלי להבין מה קורה הוא תפס אותי במותניי ומשך אותי מהמיטה , בלי שום הודעה מוקדמת מצאתי את עצמי שוכבת מעליו בעודו מנשק אותי . איך לעזאזל הגעתי למצב שלפני רגע הייתי על המיטה ועכשיו אני אני על הרצפה כשאני מנשקת את כריסטופר .
"או לא אתה לא תתחמק מזה." הנחתי את כף ידי על חזו ודחפתי את עצמי מעלה , סחרחורת קלה תקפה אותי ברגע שנעמדתי על רגליי , התינוקת הזאת מפעילה את הגוף שלי מכף רגל ועד ראש .
"מה קרה?" כריסטופר נעמד על רגליו והתקרב אלי בעודי התחלתי הלוך וחזור באמצע החדר , מנסה להבין איך אני אמורה לספר לו ששכבנו לפני כשלוש שבועות ועכשיו אני בהריון עם תינוקת שיש לה כוחות שמפעילים אותי .
"לפני כשלוש שבועות , אחרי שחזרתי לבית , עלית לעולם של בני אנוש ועקבת אחרי?" כריסטופר נאנח בכבדות והתיישב על קצה המיטה הלבנה , נעמדתי מולו וכססתי את ציפורניי בעצבים .
"אני לא זוכר , אחרי כמה זמן הזיכרון שלי התחיל לחזור אלי . הדבר האחרון שבאמת זכרתי היה את המכה של סבסטיאן שעילפה אותי , אחרי שהוא אמר לי שעשיתי משהו אסור ." הוא הביט בי דרך עיניו הירוקות , במבט פגיע , מחכה לתשובות .
"תגידי לי את האמת ,פגעתי בך?" מצמצתי בעיניי בהפתעה , מביטה בו מבעד לריסים העבים שלי . לא ידעתי אם להחשיב את מה שקרה כפגיעה .אני לא זוכרת את הכאב , אני לא זוכרת דבר מאותו היום .
"כן?" שאלתי , כריסטופר קפץ ממקומו אבל ישר הבנתי שטעיתי בתשובה שלי , אני צריכה לענות יותר בביטחון .
"לא?" אבל בכול זאת אכזבתי את עצמי ולא הצלחתי לענות בביטחון , זה יותר נחשב כאונס אם זה היה ללא הסכמה אבל הבעיה היא שהייתי שיכורה והוא היה שיכור ובזמן שיכרון חושים אין עניין של הסכמה או לא .
"אני פשוט לא יודעת איך תקבל את זה , אחרי כול מה שקרה אני לא יודעת אם תצליח להתמודד עם זה." הרגשתי אל הלב שלי דופק במהירות , כאילו הוא עומד להתפוצץ בכול רגע. כמעט ולא יכולתי להוציא את המילים מפי , הם הסתבכו וגרמו לי לשכוח איך לדבר .
מה יקרה אם הוא לא יקבל את זה ? אולי הוא עדיין רוצה להיות חופשי ללא שום מחויבות , בסופו של דבר הוא כריסטופר סילביה ואני לא יודעת אם הוא השתנה . כי אני יודעת שאני כבר לא מי שהייתי לפני מספר חודשים .
"אם לא תספרי לי אני לא ידע מה לומר לך." הוא דיבר בקול קר אבל שמעתי את הרגשות שבוקעים מקולו , הוא היה חמום מוח באותו הרגע ולא רציתי בדיוק להתעסק עם כול המריבה הזאת מחדש .
"שכבנו." אמרתי בפשטות וניסיתי שלא לראות מבוכה בקולי , בבקשה שמישהו יכבה עכשיו את האור כי אני חושבת שאני עומדת להסמיק כמו עגבנייה ברגע זה . או יותר גרוע אני יכולה להתחיל להשתגע .
"מ..ה?" הוא גמגם , בלע את רוקו והניח את ראשו בין רגליו "אז באמת פגעתי בך." או לא .
"כריסטופר," חיכיתי שהוא ירים את ראשו אבל הוא לא ענה לי " אני בהריון." הייתי פשוט חייבת לספר לו , שיקבל את כול החדשות במכה במקום שיתחיל להאשים את עצמי בפעם הראשונה הוא יאשים את עצמו יותר עכשיו וזה לא מה שתכננתי . אני אשמה בדיוק כמו שהוא אשם שהוא עלה לעולם בני האנוש . אני לא יכולה להאשים אותו , הוא דאג לי בדיוק כמו שהוא דואג עכשיו ועם כול הרגשות שלי כלפיו אני לא יכולה להאשים אותו .
"אני יהיה אבא?" בסופו של דבר הוא הרים את ראשו והביט בי בעיניים פגועות .
" אני יהיה אימא אבל אני לא בטוחה שתהיה אבא." זה נפלט לי , לא התכוונתי לומר דבר ממה שאמרתי עכשיו . גם אם זה הדבר היחיד שחשבתי עליו במשך כול השיחה , הוא לא היה אמור לדעת עליו . זה רק יפגע בו יותר , השיחה הזאת פוגעת לא רק בי אלא גם בו ואני לא יכולה לסבול את זה .
אנחנו רק פוגעים אחד בשני .
"אולי לא נועדנו להיות ביחד כריסטופר ,אני רק פוגעת בך."
שמעתי אותו נוחר בבוז "את חושבת שאחרי מה שקרה אני ייתן לך ללכת ? על גופתי המתה את והתינוק תעזבו את עולם הערפדים . אחרי כול מה שעברתי , אני לא מוכן שיקרה לך משהו, אחרי כול החטיפות שלך , הכוחות שלך , את בעצמך , חלק ממני ." כריסטופר הישן חזר. תבע לומר את זכויותיו ואת כול מה שעולה בליבו . לא יכולתי לעצור אותו , לא יכולתי לעצור את עצמי כשמצאתי את עצמי רוכנת לעברו ותופסת בפניו . מנשקת אותו ללא שום מחשבה וללא שום בעיה .
"אני יעשה הכול בשביל שתהיה מאושרת , ואני יהיה מוכן לתת לך את החופש שלך ולהתרחק ממך אם תרצי . אני יעשה הכול רק אל תעזבי אותי." הוא לחש כנגד שפתיי .
" אני לא יעזוב , אני מבטיחה," טבעתי לתוך הנשיקה שסחפה אותי למקומות שלא ידעתי עליהם , האהבה הזאת כול כך גדולה שלעולם לא חשבתי שאני המצא אותה . הייתי מפגרת ותמיד חשבתי שמשהו לא בסדר איתי , הרי גדלתי לבד והשריטה בראש גדלה יותר ויותר עם הזמן , לא חשבתי שאני באמת יכולה לאהוב , כריסטופר , קייט וקים לימדו אותי שאני יכולה.
כריסטופר התנתק ממני והוריד את שפתיו לכיוון הבטן שלי , לוחש משהו לתינוקת ללא קול.
"ואני לא יוכל לעבור את זה אם לא תהיה לצידי , אם תתרחק אני רק ישנא אותך."
אני מתחילה לחיות במחדש .

לאחר שדיברתי עם כריסטופר אימא שלי זמנה את כול העם לבוא לעמוד לפני הארמון , אחרי כול המלחמה ידעתי שאני צריכה להתקלח . לנתק את עצמי מהבעיות שלי ולשכוח את מה שקורה , הייתי חייבת את מספר הדקות של השקט שלי .
לא בדיוק ידעתי איך אני ממשיכה מהנקודה הזאת , מה אני עושה עם כול ההריון והתינוקות שלי , אני אפילו לא יודעת איך אני הקרא לה . זה נשמע כמו פיצול אישיות , אני מודה אבל רק עכשיו ישבתי עם עצמי וחפרתי לעומק הבעיה ומצאתי שיש לי הרבה בעיות . אני רוצה לחזור לעולם בני האנוש , אני רוצה לסיים את הבית ספר עם החברים שלי ואני רוצה להמשיך לחיות כמו שתמיד חייתי אבל אני לא יכולה לרקוד על שתי חתונות וגם לרצות לחיות כבת אנוש וגם לרצות לחיות בתור ביתה של האלה רוז . ואני יודעת שאני לא יכולה לבחור בניהם כי אין פה אפשרות בחירה , אני גם בת אנוש ואני גם ערפד , אני היא אני .
ניגבתי את עצמי ויצאתי אל החדר , מחפשת מה ללבוש , במיוחד אחרי שכריסטופר השאיר אותי לבד להרהר לעצמי והתלבש . הוא סיפר לי שאחרי שמצאתי את הגופה של קייט וצרחתי ואור לבן יצא ממני והרג את כול שאר הערפדים , הוא אמר שכוח כזה הוא לא פגש לעולם .
עכשיו אני מבינה , התינוקת באמת יכולה לשלוט בי אבל אני לא מבינה דבר אחד , איך שאימא שלי הייתה בהריון היא הייתה חלשה? הכוחות שלה היו חלשים .
הוצאתי שמלה כחולה לבנה , היא מתחילה מקולר כחול עם שרשראות פנינים לבנות , הקולר ממשיך ומחברת למחוך סטרפלס כחול שחוטים לבנים בצורת X מחברים בניהם ויורדת לחצאית מיני קצרה משובצת בכחול לבן . על הרגליים לבשתי נעל עקב לבנה עם כיסוי בד לבן בצורת ורדים .
הפגישה התקיימה בדלתות הכניסה לארמון , כשנעמדתי בכניסה ראיתי מליוני בני אנוש וערפדים שעמדו והביטו בנו בתקווה , לא ידעתי שאני באמת יכולה לגרום לתקווה כה גדולה , שהכוחות שלנו באמת יכולים להציל את כול האנשים האלו . זה היה מוזר אבל הרגשתי בבית.
" יחי האלה רוז , יחי האל סילבסטר!" הם קרעו בצהלה ושריקות נשמעו מכול עבר , עמדתי לצידה של אנה והצד השני עמדו כריסטופר וסבסטיאן שהביטו בנו בגאווה . יכולתי לראות את החיוך הענק של סבסטיאן כשהוא הביט באנה , היא הייתה שמחה גם כן .
" אנחנו רוצים להודות לכול מי שלחם והגן על העיר הזו מפני הפנטרישה , גורלה של העיר רוז הוא להמשיך להתקיים ואף אחד לא ייקח מאיתנו אותה .אני וסילבסטר מאוד מתנצלים ומצטערים שנטשנו את העיר ועזבנו למקום אחר , אם לפני מאה שנה באמת היינו מוחקים את כול הפנטרישה מהעולם אולי זה לא היה קורה , מעומק הלב אנחנו מתנצלים." היא הייתה חלשה כי היא האשימה את עצמה , היא האשימה את עצמה שכול המלחמה הזאת התחילה בגללה , אבל אצלי זה היה הפוך . האשמה רק גרמה לי להיות לרצות להילחם .
"זאת לא הייתה אשמתכם." אמרתי בקול ברור , כול העיניים נשאו אלי , התקדמתי לאמצע המדרגות והבטתי לעבר כול העם .
"אף אחד לא יכל לדעת מי יכול לקרות , אולי אתם האלים ואתם הערפדים הכי חזקים בעולם אבל אף אחד מאיתנו לא יכול לראות את העתיד . המלחמה הזאת רק מוכיחה שלא משנה עד כמה שינסו לחשל אותנו תמיד נהיה חזקים ולא משנה מה יקרה . העיר רוז תמשיך לעמוד ולהתפתח." אמרתי בקול בטוח ומלא עוצמה , האמנתי לכול מילה ומילה שאמרתי . כי זה היה נכון , אם הצלחנו ונצחנו בשתי המלחמות האלו כנראה שעדיין לא הגיע הזמן להפסיד .
"אני קרולינה בלדור , הבת של האלה רוז , מדברת מעומק הלב ואומרת לכם שמעכשיו והאלה אף אחד מאתנו לא יעזוב . אולי הסתירו את העולם הזה ממני במשך שבע עשרה שנה אבל לא עוד , בטחתם בי כשנתתם לי להיות מלכה בגיל כה צעיר ואני אכזבתי אותכם כהלכתי .
לא עוד , מעכשיו אנחנו ביחד . אנחנו משפחה." חייכתם לעברם והסתובבתי לכיוון אימא שלי , מושיטה את כף ידי , אחותי שמה על כף ידה מעל שלי והורי שמו ביחד . בעזרת כוח שלא הייתי מוכנה אליו נוצר כדור אור לבן שהסתובב סביב עצמו , והוא עמד על כף ידי וזה היה מוטל עלי לשחרר אותו לאוויר ולבנות את חומת ההגנה נגד הפנטרישה .
ירדתי במדרגות בעודי מסובבת את החדר על כף ידי וכשהרגשתי שהוא מוכן זרקתי אותו לאוויר "שתהיה לך טיסה נעימה ומוצלחת." לחשתי לעבור , הוא המשיך לעלות מעלה ונעצר במקום גבוה . לאחר שניה הוא התפוצץ וגרגרי אור נפלו מהשמיים , זה היה מחזה מדהים .
"כול הזמן הזה היית בדרגה הרבה יותר גבוה משלי , היית הבת של האלה רוז." כריסטופר נעמד מאחורי , הסתובבתי לעברו בחיוך .
"זה לא משנה מי אני כריסטופר , אני זאת אני ואני שלך." רכנתי בשביל לנשק אותו , כריסטופר חייך ונישק אותי בחזרה . זה הרגיש לי מוזר , זה הרגיש כמו חלום שהכול מסתדר בסופו של דבר . כנראה אולי חלומות באמת מתגשמים .
" אני אוהב אותך קרולינה , ולא אכפת לי לומר את זה עוד אלפי פעמים." הוא לחש כנגד שפתיי .
"גם אני אוהבת אותך כריסטופר-" שיעול צורם קטע אותי , הנחתי את כף ידי על פי והשתעלתי בחומרה . כהבטתי אל עבר כף ידי ראיתי דם ולאחר שניה כבר מצאתי את עצמי מקיאה את נשמתי עם כמות דם גדולה .
הרגשתי את עצמי מאבדת את שיווי המשקל ונופלת אל זרועותיו של כריסטופר , לא ראיתי בעיניים רק שמעתי קולות ובקושי יכולתי לחבר לעצמי את המשפטים בראש .
"קרולינה באמת לוחמת חזקה וכך גם התינוקת , היא מצליחה לשלוט בה." שמעתי קול אחד.
"תגידו את האמת,"אמר קול שני "היא תשרוד את זה?"