נסיך האופל שלי – פרק 30

כול הפחד בלבי נעלם כאילו הוא לא היה , הכאב ולב השבור התגברו עליו יותר .
"אבא אני לא יודעת איפה אתה בדיוק נמצא ולא אכפת לי , תגיע עכשיו לארמון בעיר רוז
ותבדוק מה קורה שם ." אמרתי בקול קר , הייתי חייבת לקחת שליטה על הכול , אני מבטיחה
ונשבעת שאם משהו קרה לכריסטופר ולסבסטיאן אני בכוחות עצמי יפתח במלחמה הרבה יותר גדולה ממה שהן יכולות לצפות לו .
"האני , אני לא יכול לזרוק הכול ולהגיע לארמון , התפקיד שלי לא לדאוג לאנשים שחיים בעיר
רוז אלא לכול עולם הערפדי . ואני מוכן לומר לך שהנזק הכי קטן שהמלחמה הזאת גרמה נמצא
בארמון , אני מבטיח לך שהשומרים שם הרבה יותר חזקים ממה שנדמה לך." ברגע זה שום דבר לא נדמה לי , שום דבר לא יכול להוציא אותי מהקיפאון שאני שרועה בו . הגיע הזמן לקחת את הכוח בידיים ולחזור לעיר רוז , עם או בלי ההורים שלי ואחותי .
"אני מבינה אבא , אבל תעשה הכול בשביל להגיע לארמון , כי אני חוזרת לעיר רוז." ידעתי שזה הדבר היחיד שיחזיר אותו "במקרה שלא שמעת , עדיין לא התעוררתי והעינויים שהפנטרישה
עשו לי התחילו להעיר אותי." שמעתי את קולו הנאנח בכבדות של אבי .
"זה הדבר המפחיד ביותר שיכול לקרות לאבא , למצוא את שני הבנות שלו במרתף , אחרי
שעברו סדרת עינויים קשה." דמעות זלגו מעיניי בלי שאני התכוון אליהם אפילו , הכאב של אבי
גורם לי לבכות . אחרי כול כך שנים שניסיתי לגרום לעצמי לשכוח את הקול שלו .
"אבא , נתראה בארמון." מלמלתי בשקט .
"קרולינה , שלא תעזי לחזור-" הוא לא הספיק לומר דבר ואני ניתקתי את השיחה בפרצוף ,נעלתי את הפלאפון והרכנתי את ראשי בין רגליי . הגיע הזמן להוציא את הזנב שתקוע לי בין הרגליים ולחזור בחזרה , לא משנה עד כמה קשה זה יהיה אני חייבת להתגבר על הכול .
אבל דבר אחד אני יודעת , העיר רוז שהייתי לפני חודש זאת לא אותה העיר רוז שאני ימצא .
הגשתי לאימי את הפלאפון וחטפתי מעיל עור ארוך שהגיע עד כפות הרגליים , אפילו שלבשתי על גופי מה שנקרא פיג'מה , שורט שהיה יותר קצר מהצרות שלי ותוניקה ארוכה בצבע שחור .
"לאן זה?" אנה פערה את עיניה שראתה שאני לובשת נעלי ספורט על הרגליים .
"בחזרה לעיר רוז." אמרתי חד וחלק לפני שמישהו או משהו ישנה את דעתי .
"השתגעת?! את לא יכולה לחזור!" צעקה אנה והתרוממה מהכיסא שלה , עוד לפני שהספקתי
להסתובב היא נעמדה מול הדלת , חוסמת לי את היציאה .
"אנה," מלמלתי והבטתי לעברה "דיברתי עם אבא , הוא אמר שהמלחמה הגיע לארמון-" דמעות חנקו את גרוני ולא יכולתי להמשיך את המשפט , אנה כנראה כבר הבינה אותו כי היא
קרסה על הרגליים מול הדלת ודמעותיה החלו לשטוף את הרצפה .
"בבקשה אל תגידי לי מה שאני לא רוצה לשמוע." אימא קמה לעברינו ובמבט שואל שאלה אותי את אותה שאלה ואני לא יכולתי לענות את התשובה הנכונה .
"יש הרוגים?" לבסוף השאלה נפלטה באוויר מפיה של אימי , הרמתי את ראשי והנהנתי .
אנה הניחה את כף ידה על פיה וחנקה צרחה שעמדה לפרוץ מגרונה , שנים עברו מאז שהיא עזבה את עולם הערפדים אבל היא עדיין אוהבת אותו .
"את עדיין אוהבת את סבסטיאן." זאת לא הייתה שאלה .
"אפילו שעברו כמעט חמש שנים , עדיין אני לא יכולה לשכוח אותו , איך שברחתי ממנו . את האהבה שלי כלפיו , הכול , כול כך מבלבל ." את לא היחידה שמרגישה ככה .
אבא שלי הוא האהוב של אימא שלי והוא גם נמצא בעולם הערפדים , במלחמה . כריסטופר הוא האהבה הראשונה שלי והוא נמצא בארמון , זאת אומרת שכול החצי השני של המשפחה שלנו נמצא עכשיו במלחמה של חיים ומוות ומי שיכול לעצור אותה אפילו לא נמצא שם .
"אנה , אני צריכה את העזרה שלך , סבסטיאן רוצה את העזרה שלך , אנחנו חייבים לנצח במלחמה הזאת . אחת ולתמיד !" הייתי חייבת להישמע משכנעת , הכי מצחיק שאפילו לא הצלחתי לשכנע את עצמי שננצח .
" הייתי רוצה להיות חזקה אבל אני לא שולטת בכוחות שלי , אף פעם לא שלטתי , מזמן לא השתמשתי בהם," היא עצרה לרגע ולקחה תנופה בשביל לעמוד על הרגליים "יותר נכון אף פעם לא השתמשתי בהם." הנחתי את כף ידי על לבי בשביל להרגיש את פעימות הלב המהירות שלי , כמה דברים חדשים אני מגלה עכשיו על המשפחה שלי .
" האני , המשפחה שלנו אף פעם לא הצליחה לשלוט בכוחות שלנו . הכוח שלנו חזק מידי בשביל שמישהו יצליח לשלוט בו . תסתכלי על אחותך ," אמי החזיקה את כף ידי ואת כף ידה של אחותי הגדולה , שהוכיחה את עצמה , גם אם היא מתנהגת כמו פחדנית עכשיו ידעתי שכשאני הייתי ביסודי היא הייתה מה שאני עכשיו .
היא הייתה לוחמת .
"אחותך עדיין לא התעוררה , היא עדיין לא יודעת מה הוא הכוח שאנחנו מדברות עליו ובכול זאת היא נחושה לצאת למלחמה . אני לא ישאיר את הבנות שלי מאחור , עד כמה שאני רוצה להציל את עולם הערפדים . עכשיו שהמשפחה שלנו מאוחדת אנחנו יכולות להתחיל מחדש." אנחנו יכולות לבנות את עולם הערפדים מחדש .
"אני נחושה לצאת למלחמה , כי האדם שכלוא שם הוא האדם שאני אוהבת .והוא סיכן את עצמו הרבה פעמים בשביל להגן עלי , הוא שמר עלי ותורי עכשיו להראות לממלכה שאני לא סתם מלכה ואשתו של כריסטופר . אלא אני הבת של האלה רוז , ויש ביכולתי את הכוח להגן."
יותר נכון הייתי אשתו של כריסטופר , עד שהתגרשתי ממנו בשביל לשמור עליו , לא משהו שעזר לו באמת , רק החליש אותו .
" אוקי , אני מוכנה." אמרה אנה בנחישות ופתחה את הדלת בתנופה עד שהיא יצאה מהצירים , בפעם הראשונה ראיתי את הכוח של אנה , ראיתי למה אני יהיה באמת מסוגלת ברגע שאני התעורר . השאלה היא , מתי אני התעורר , מתי אני יקבל את הכוח לעשות את מה שנכון ?

ירדנו במדרגות אל עולם הערפדים , מה שנגלה לפנינו גרם לי חולשה ברגליים . הכול היה הרוס , הבניינים היו סדוקים , שרפות ועשן בכול מקום , האפשרות לנשום כמעט ולא קיימת .
ככול שהתקדמנו לכיוון הארמון הייתי יכולה להרגיש דברים מתחת לרגליי שמפריעים לי ללכת , כשהסתכלתי למטה חשבתי שאני עומדת להקיא , גופות של ערפדים נטולי ראש שכבו לאורך מה שהיה פעם דשא ירוק ויפה , הדם של בני האנוש החתים וצבע את החול לאדום .
העיר רוז הפכה להיות עיר המוות .
"אימא אני חושבת שהגיע הזמן לקרוא לכוחות הקומנדו שלך." מלמלה אנה בצער , כולם זכרו את העיר הזאת צבעונית ושמחה , עכשיו היא רק מלאה באש מתפשטת ובאפר שחור שכיסה את כול השממה . לא יכולתי להבין איפה אני בדיוק עומדת כי לא הצלחתי לראות את הדרך מקדימה .
" אני לא יכולה להשאיר אותכן לבד , כדי לקרוא להם אני צריכה לצאת מהעולם הזה ."
"אז תצאי," הסתובבתי אליה עם מבט קר " תשאירי אותנו לבד , הייתי מספיק זמן כאן לבד בשביל לדעת מה מצפה לי." הצבעתי לכיוון היציאה .
"עכשיו אימא!" אנה אמרה בקול כועס , כנראה שמשהו יתעורר בה ברגע שהיא ראתה איך העיר ניראת .
אימא שלי נשקה כול אחת בלחי ואחרי שניה אחת , במהירות הערפדים שלה היא נעלמה . אפילו לא שמעתי את קול פתח המדרגות נפתח , זה כאילו בלעה אותה האדמה וכך היא עברה לעולם הבא .
"הגיע הזמן ." אמרתי לה והושטתי לעברה את כף ידי , אנה הסתכלה עליה ולקחה אותה . בלי לומר מילה ומשכה אותי לכיוון דלתות הארמון הגדולות . עמדו שם שני שומרי ערפדים שלא ראיתי מעולם , היא הצביעה על העורף שלהם .
"הם מהפנטרישה , את רואה את סמל אורובורוס , הוא מסמל את המורשת של הפנטרישה."
"לשבת על כס המלכות." עניתי , אף פעם לא שמתי לב לסמל הזה . כשאני נזכרת עכשיו באמת היה לשני האחים הבלונדינים שעינו אותי סמל של נחש שאוכל את זנבו על הצוואר שלהם .
"אז איך אנחנו אמורות לעבור אותם?" שאלתי , אני בת אנוש , הם ישמעו או ירגישו אותי ברגע שאני יתקרב " אבל הם שתו דם של בתולות , זה לא אמור להשפיע עליהם ולהפוך אותם לבלתי מנוצחים?" אנה גיחכה שהיא שמעה את השאלה שלי ,היא הרימה את האצבע שלה והניחה על שפתיה .
"בלתי מנוצחים ליכולות של הערפדיזם , אבל לא בלתי מנוצחים ליכולות האלים . אנחנו בלתי מנוצחות , לא הן , תזכרי את זה . אל תוותרי ולא משנה עד כמה קשה זה יהיה." אמרה אנה בקול שהצליח לשכנע אותי , אם אני לא הצלחתי לשכנע את עצמי , אנה הצליחה .
"זאת אומרת? בכול זאת , איך אנחנו אמורות לעבור אותם?" היא חייכה והמשיכה להתקרב אל עבר השומרים .
"תסתכלי ותלמדי אחות." הלכתי אחוריה אבל הסתתרתי מאחורי אחד העצים שבער באש , ריח האש יכול להדוף את הריח שלי והצליח לבלבל את השומרים . כך שהם לא יהיו בטוחים מי מתקרב אליהם . תהליך ההתעוררות שלי באמת העיר אצלי משהו , הצלחתי לשמוע את הצעדים של אנה ולשמוע על מה שהם מדברים .
"המלכה קארין!" אמר אחד השומרים בתדהמה .
"בנים , תהרגו אחד את השני." היא אמרה בקול חלקלק , עיניי נפערו לרווחה ברגע שהם החדירו את כפות ידיהם לגוף אל תוך גופם והוציאו את הלב הפועם והאדום שנטף דם . לאחר דקה הם התמוטטו על הרצפה ואנה הניחה את כף ידה על הדלתות . אלוהים אדירים .
"מה זה היה?" דילגתי מעל הגופות של השומרים .
"זה נקרא היפנוזה , זה גורם לערפדים לעשות מה שאני עומדת ,הכוח היחיד שאני יודעת לשלוט עליו והשתמשתי בו לא מעט בעולם בני האנוש." זאת אומרת שאני יצליח להפנט את מימי וקאסנדרה ? אני ייתן עכשיו הכול בשביל להתעורר .
אנה עמדה לפתוח את דלתות הארמון אבל אני עצרתי אותה , העשן שהגיח מאחורינו גרם לי להשתעל בחוזקה ולא הצלחתי להשחיל מילה . אבל ידעתי מה אני עומדת לומר לה .
"אני צריכה להיכנס לבד , תתני לי לדבר איתן לבד." אמרתי בין לבין שאני משתעלת .
"את משוגעת אם את חושבת שתכנסי לשם לבד , בנות הפנטרישה והצבא שלהן נמצא שם ואת תכנסי לשם לבד בתור בת אנוש? שכחי מזה!" אנה הניחה את כפות ידיה על כתפיי והביטה אל תוך עיניי , אף פעם לא ראיתי אותה כול כך לוחמת .
"אני חייבת , בבקשה , תחכי כאן לאימא ואבא הם יחזרו ." אנה עמדה לומר משהו אבל ישר הנחתי כף ידי על פיה והמשכתי לדבר " אני מבטיחה לך שאם אני יהיה בצרה אני יצרח בכול הכוח שלי את השם שלך , אם אבא קרוב לעיר הוא יגיע גם בריצה."
"אני לא אוהבת את זה , אבל אוקי , אני נותנת לך עשרים דקות." נישקתי את לחייה של אנה וחייכתי לעברה .
"תודה אחות." אמרתי ופתחתי את דלתות הכניסה , זכרתי בעל פה את הדרך לאולם המרכזי בארמון והלכתי בעודי צמודה אל הקיר החיצוני , הולכת באטיות לצד הקיר בלי להשמיע קול .
שזרקתי את מבטי אל עבר המתרחש שם ועיניי נפערו לרווחה , כריסטופר ישב על הכיסא המלכות שלו , כול העין שלו שחורה , גם האישון , מכף ידו יוצאת אש ששורפת את כול האולם יחד עם כול האנשים שבתוך . מימי ישבה עליו ושיערה הבלונדיני סגר עליו , כף ידו השניה על מותניה והיא ליקקה את שפתייה בהנה . על כיסא המלכות השני ישב סבסטיאן באותה תנוחה ואותם עיניים כמו כריסטופר רק שמכף ידו הימנית יוצאות שרשראות דם שמחזיקות את בנות האנוש מאחורי כיסאות המלכות . אחת הבנות שזיהיתי הייתה קייט , צווארה היה מחורר אבל הצלחתי ליראות את חזה עולה ויורד משמע שהיא חיה .
אבל ברגע שסובבתי את ראשי יכולתי לראות את גופתה של קים , כשצווארה משוסף מאוזן לאוזן .
נשמתי נעתקה ממני וקרסתי על רגליי , הגעתי מאוחר מידי .