נסיך האופל שלי – פרק 29

התיישבנו לדבר בשולחן במטבח , ישבתי בוהה בכוס המים הקרים שהחזקתי בידי בעוד שאנה
מכינה לעצמה כוס קפה וניל . הרגשתי שאימא שלי קצת מרחפת או מפוחדת ,לא ידעתי בדיוק איך אני אמורה לקרוא להתנהגות שהיא משדרת ובשביל להוציא אותה מהמצב שהיא נמצאת בו ידעתי שאני חייבת לקבל את ההסברים שמגיעים לי .
"אימא איפה היית במשך כול השנים האלו , אם לא בעיר רוז , הרי היא נקראת על שמך." אמרתי בעודי לוגמת מכוס המים , הידיים שלי רעדו עם כול מחשבה שאני באמת מתחילה להתעורר , אם אני סוף ,סוף יוכל לקבל את הכוחות שאני צריכה בשביל להתמודד עם מה שקורה בעולם המקביל ."לא הייתי בעולם הערפדים , יש עוד עולם בו יש כוחות הגנה , כמו שיש את האף-בי-איי , כוחות קומנדו וכול היחידות הביטחון הגדולות באמריקה . יש את כוחות ההגנה של הערפדים , הייתי יושבת איתם בכול יום בשביל שנדע איך להתמודד עם הצאצאי הפנטרישה שנשארו חיים על פני האדמה , גילנו שהכוח לא היה גדול מספיק בשביל להעלים את כולם." שמתי לב שהכוח לא היה מספיק גדול בשביל להעלים את כולם , בגלל זה נכנסתי באמצע המלחמה . אבל אני לא יצא כלבה ויאמר את זה לאימא שלי בקול , כי היא וויתרה על התינוקת שלה בשביל לנצח במלחמה הראשונה .
"אז את היית בעולם של כוחות ההגנה אבל בכול זאת היית חוזרת , למה היית צריכה לעשות
לומר לי שאבא מת ? הוא היה יכול גם לבוא ולבקר אותי מספר פעמים." אמרתי, חנוקה , הרגשתי כאילו אני נמצאת בחדר קטנה וכול הקירות לוחצים עלי . מוחצים אותי אל תוך החלל
של הבית .
"אבא שלך היה צריך להישאר בתור ניצגות אלים אחת בעולם הערפדים , מישהו היה צריך לפקח שם ולשמור על כולם . והוא לא היה יכול לחזור לכאן , הייתי מעדיפה לומר לך שהוא מת במקום שהוא עזב," היא הסתכלה עלי עם עיניים בוהקות והמשיכה לדבר "אם הייתי אומרת לך שהוא עזב במשך כול השנים היית מרגישה שהוא לא אוהב אותך אז העדפתי לומר לך שהוא מת והיית חיה עם הרגשה שהוא אהב אותך ועדיין אוהב אותך אחרי המוות . אולי את לא מבינה את זה , רק אימהות מרגישות מה טוב לילד שלהם." אני יכולה להבין אותה , או לנסות להבין אותה .
"ואת," הסתובבתי לכיוון אנה שעמדה ליד הקומקום שהרתיח מים במשך עשר דקות כבר , עם כמות המים שהיא מילתה חשבתי שהוא עומד להתפוצץ לרסיסים .
"למה עזבת את סבסטיאן , את מבינה עד כמה הוא סובל בגללך ? הוא העביר לכריסטופר את הממלכה בגלל שיש לו לב שבור והוא לא יכל להמשיך להנהיג את הממלכה?" שאלתי בזעם , הרגשתי איך כול הדם ביעבע בגופי אחרי שנזכרתי בפניו של סבסטיאן כשהוא סיפר על אשתו שהוא אהב והיא עזבה אותו או יותר נכון נעלמה . ולגלות שאני עשיתי אותו דבר לכריסטופר גורם לי להיות כועסת על אנה ועל עצמי .
"חטפו אותי ועינו אותי , חשבתי שאני לא יוכל לסבול את זה יותר ועשיתי טעות , נשברתי . גיליתי את האמת על אימא אז החטיפה נראתה לי סיבה טובה לברוח מעולם , אז ברחתי. עזבתי את העיר ועברתי לפורטלנד בשביל שסבסטיאן לא יצא ויחפש אותי , כי אם הוא יצא ויחפש אותי הוא ימצא אותך , וזה לא משהו שרציתי שיקרה . ניסינו להרחיק את העולם הערפדים ממך ," היא אמרה והתיישבה לידי אחרי שמזגה לעצמה מים וחלב אל תוך הכוס , היא התחילה לחבוש את תערובת הקפה שהיא הכינה לעצמה והמשיכה לדבר איתי באותו הזמן , מנסה לא לשמור איתי על קשר עין .
"אבל אני מבטיחה לך לינה , שלא ידעתי שאבא חי , אם הייתי יודעת אני מבטיחה שהייתי מספרת לך." היא אמרה ושלחה לאימי מבט של הזהרה שמזהיר אותה לא לשקר לה יותר .
"אז מה השם שלי? אני מתכוונת השם הערפדי שלי." שאלתי וזרקתי לעצמי כול מיני שמות לראש , אבל אף אחד לא מרגיש לי נכון .
"אין לך , שם ערפדי נועד בשביל להפריד אותך מעולם בני האנוש לעולם הערפדים ולא רצינו להפריד אותך . בגלל זה השארנו אותך בידיו של דוריסון ,לא רצינו שתשארי ללא השגחה." נערתי את כף ידי לביטול , כן כאילו אני מאמינה שזאת הסיבה היחידה .
" גראג יודע שאבא שלו ערפד?" שאלתי בחשדנות .
"דוריסון הוא לא ערפד , הוא בן אנוש שגדל בעולם הערפדים ועבר לגור בעולם בני האנוש." אבן נגולה מליבי , אם אימא שלי הייתה אומרת לי שמר גריי הוא ערפד וגראג הוא חצי ערפד לא הייתי יודעת איך הייתי יכולה לשמור ממנו את הסוד הזה .
"אימא יש לי שאלה , עד כמה חזק הכוח שלנו , של המשפחה?" הסקרנות הרגה את החתול.
"הכוח הזה ,זה קללה אחות , הוא יותר חזק ממה שאת מדמיינת ." אני לא מדמיינת כלום .
בלעתי את רוקי והבטתי לעבר כפות ידיי , מסתכלת על איך שהן מחווירות וצבע העור שלי קצת משתנה , יכול להרגיש את הכאב בלסת אבל הוא לא היה כואב כמו העינויים שעברתי לפני חודש .
"אם אנחנו נחזור לעיר רוז , אנחנו נצליח לעצור את המלחמה , בעזרת הכוח שלנו ?" הייתי חייבת לדעת , כי אם אני יתעורר בזמן הקרוב ובעזרת הכוחות של ארבעתנו נוכל באמת למחוק את הפנטרישה מעל פני האדמה , אני מוכנה להסתכן בלאבד את החיים שלי .
" אנחנו נהיה הרבה יותר חזקים משהיינו במלחמה הקודמת , עכשיו אני הרבה יותר חזקה כי אני לא בהריון , יש לי עוד שתי בנות שזה תוספת כוח עצומה ועם אבא שלכן ומועצת הזקנים נצליח בהחלט למחוק את הפנטרישה ," אנה הרימה את עיניה מכוס הקפה .
"ואם זה יגזול מאיתנו את כול כוח החיים , אנחנו נוכל למות לא ככה?" שאלה אנה ואני רק רציתי לזרוק עליה את כוס המים שהחזקתי בידי .
"ומה עם סבסטיאן , את חושבת שמגיע לו למות ? אחרי כול מה שעשית לו." דפקתי את כף ידי על השולחן , ואני לא מדברת רק עם סבסטיאן , אני מדברת על שאר הערפדים ובני האנוש , אני מדברת על איזבלה , אווה וסיסיליה , אני מדברת על הברון לורדסון ועוד אלפי אנשים חפים מפשע .
"זה הייעוד שלנו אנה , אנחנו משפחת המלוכה וההורים שלנו זה האלים של הערפדים . אני חושבת שאם הגורל רוצה שנמות אז אנחנו נמות אבל לפחות נמות בכבוד." ידעתי שאני אפילו משקרת לעצמי , כי בכול זאת אני בעצמי מפחדת להילחם נגד הפנטרישה והצבא שלה ועוד שאפילו לא התעוררתי בשלמותי , אני אפילו לא יודעת מתי אני בדיוק התעורר .
"אני יודעת שאת צודקת , אבל אני עדיין לא רוצה למות." היא ענתה ומחתה את הדמעות שירדו מעיניה .
"תשתקי." נזפתי בה , הייתי חייבת לפרוק קצת עצבים ובאמת שאנה התחילה לעצבן אותי.
אימא שלי הוציאה את הפלאפון שלה מהכיס והושיטה לי אותו , הסתכלתי עליה במבט מבולבל אבל ברגע שהבטתי אל עבר החיוג המופנה ראיתי שהיא מחייגת לאבא שלי .
נעמדתי על רגליי והתרחקתי מאימא שלי ואחותי , התיישבתי על המדרגות והייתי לבד .
הלב שלי דפק במהירות , אחרי כול כך הרבה שנים שחשבתי שאבא שלי מת אני מגלה שהוא חי והינה אני מחכה שהוא יענה לפלאפון .
"הלו?" אחרי דקה ענה קול לפלאפון , גופי קפא במקומו והרגשתי כאילו השפתיים שלי נדבקו אחת לשנייה , בקושי יכולתי להוציא מילה אחת מהפה שלא לדבר על כמה .
"רוז , אהובה את כאן?" לבסוף מצאתי את קולי .
"לא אבא ," מלמלתי בחירשות " זאת אני , קרולינה." דמעות התחילו לעלות בעיניי .
"לינה?האני , זאת באמת את?" הצלחתי לשמוע את השמחה בקולו , אני עדיין לא מאמינה שהוא חי , אני לא מאמינה שנתתי להם לשחק בי .
"כן אבא , זאת אני, למה שיחקתם בי ? נתתם לי לבכות מעל קבר רק במשך כול כך הרבה שנים . אני רוצה לשנוא אותכם אבל אני לא יכולה , אני לא יכולה לשנוא אותכם!" התחלתי לבכות , הדמעות ירדו כמו מפל ולא רצו לעצור , אני לא רציתי לעצור . רציתי להוציא את כול מה ששמרתי בבטן בשנים האלו .
"לינה את לא יודעת עד כמה שאני אוהב אותך ילדונת , במשך כול השנים האלו אני רק רציתי לראות אותך , אותך ואת אנה . אני כול כך מתגעגע !" אני לא יכולה לשנוא אותם , אני לא יכולה לשנוא אותם על זה שהם רק רצו לשמור עלי .
"אבא תגיד לי את האמת , מה קורה עכשיו בעולם הערפדים?" שמעתי אותו נאנח .
"מסע טבח נוראי , המלחמה חוזרת על עצמה ,"הוא אמר "היא הגיעה לארמון , שמעתי שיש שם הרוגים." הפלאפון נפל לי מהידיים וחשבתי שאני עומדת לקבל התקף לב ברגע זה .