נסיך האופל שלי – פרק 27 – יום אחד צריך לגלות את האמת , לא ככה ?

נעצתי את ציפוניי בכף ידי וניסיתי לגרום לעצמי לשתוק וזה כמעט הצליח עד שכריסטופר
משך אותי לנשיקה ולא יכולתי לזוז , גופי קפא ממקומי ויכולתי להרגיש את הדמעות זולגות
במורד לחי , הייתי חייבת להמציא תרוץ , הייתי חייבת למצוא משהו נכון שבשבילו הוא יסכים
לחתום על כך . כי לפני מה שאני רואה הוא לא יסכים .
"אני לא נותן לך ללכת," כריסטופר כרך את זרועותיו סביב מותניי וקרב אותי לגופו , ניסיתי
להזיז אותו אבל הייתי חלשה מידי , חלשה מידי גם בגוף וגם בנשמה , חלשה בלב שנשבר .
"כריסטופר , בבקשה, תפסיק," התחננתי אליו , לא ידעתי מה לעשות , עמדתי להישבר בכול
רגע נתון .
"למה את רוצה ללכת? חשבתי שהתחלנו סוף ,סוף להסתדר." הנחתי את ידיי על חזו והרחקתי
אותו ממני , תפסתי את היתרון ברגע שהוא הרחיק את שפתיו משפתיי וגופו נטה אחורה , עם
כוח בני האנוש שלי יכולתי להרחיק אותו .
"באמת התחלנו ויש לי את הסיבות שלי , בבקשה כריסטופר , תחתום על זה." בקשתי ממנו ,
מתחננת בליבי שהוא יבלע את הפיתיון , עכשיו אני יכולה להוכיח לעצמי שכריסטופר לא
באמת אוהב אותי , אם הוא יהיה מוכן לחתום על חוזה הגרושים במהירות אני ידע את האמת. "לא , בשום פנים ואופן," הוא הסתובב אל עבר שולחן העץ העבה מאחוריו , לאחר דקה לא נשאר עליו שום דבר , כריסטופר העיף כול דבר שהיה על השולחן . זה עף לעברי , הרגשתי כאילו זה עף לעברי בהילוך איטי ויכולתי לראות כול דבר שנזרק מהשולחן .
"כריסטופר , תסתובב אלי בבקשה," בקשתי בחירשות , יכולתי לראות אותו מארגף את כף ידו
ומסתובב אלי באיטיות "אתה מאמין לי?אתה מכבד אותי?אם אני באמת חשובה לממלכה הזאתשאתה לא נותן לי ללכת תגיד לי." הייתי חייבת בהתחלה לגרום לי לחתום אחרי זה כבר לבדוק איך אני ממשיכה מהמקום הזה.
"אני יעשה בשבילך הכול קרולינה." הוא אמר בקול גברי , מבטה כול מילה בנפרד , מראה לי שאני באמת חשובה לו וחשובה לממלכה .
"אני מבטיחה לספר לך הכול , כול מה שתרצה לדעת רק תבטיח שתחתום." בקשתי ממנו , הוא הביט בעיניי ויכולתי לראות את עיניו משנות את צבען הירוק לאדום , או שהוא מתרגז שנתתי לו אולטמטיום או שהוא באמת עצוב ונשבר לו הלב , לא שאני יאמין לדבר כזה .
"זה בגלל שחטפו אותך? קרולינה אני מבטיח לך שהכול מעכשיו יהיה טוב יותר , השמועות היו אמיתיות ," הוא התקרב אלי ואני התקדמתי לאחור , ככול שאני מתקדמת לאחור מצאתי
את עצמי במבוי סתום , שתי כפות ידיו של כריסטופר סגרו עלי משני צידי גופי .
"האלים באמת חזרו , האל סילבסטר הציל אותך , אף אחד לא ייתן שיקרה לך משהו , אני מבטיח." הוא אמר את האמת והאמנתי לו , אבל ידעתי שאם הוא לא מקשיב לי ככה אני אצטרך לעלות מדרגה , לצאת קצת מהכלים .
"כריסטופר אני מבטיחה לך שהחוזה הזה עובד סך הכול לחודש שאני צריכה לחשוב עליו , אבל אם לא תתן לי ללכת אני מבטיחה לך שאני ימצא איך ללכת מכאן ואני לא יחזור לעולם." לא האמנתי שאני אומרת את זה , לא האמנתי למילים שיוצאות לי מהפה בשביל שאני באמת יתכוון אליהם.
"תגידי לי את הסיבה אהובה , תגידי לי שזה לא בגללי," ידעתי שהתרוץ שלי באמת מתכוון לכריסטופר , ידעתי שהוא חלק מהסיבה האמיתית ומהסיבה הדמיונית ולא יכולתי לשקר לו משני צידי השקר .
"כריסטופר.." מלמלתי , הוא הבין למה אני מתכוונת ואחז בי בחוזקה ,לא מוכן לשחרר .
"אל תעזבי אותי , בבקשה , אני צריך אותך!" הוא הניח את ראשי את כתפי ועצר אותי מללכת
אפילו במקומי , חזו היה קרוב לחזי וכול גופו סגר עלי , ראשו נח על כתפיי ויכולתי לשמוע אותו לוחש לעבר אוזני .
"תאמיני לי , בבקשה." הוא מלמל , עצמתי את עיניי וחיפשתי בגופו את הכוח להרחיק אותו ,
לא יכולתי למצוא אותו כי הוא לא היה , כוח הרצון שלי לשמור על כריסטופר ועל האנשים בממלכה נעלם והוא לא יחזור כי אני כן מרגישה משהו כלפיי כריסטופר .
"אמרת שאתה מאמין בי , בבקשה תחתום ואני יספר לך הכול אני מבטיחה." ידעתי שלא הצלחתי לגמרה לשכנע אותו אבל בסוף מצאתי אותו חותם על חוזה , ולא סתם . הוא חתם עליו בעזרת דמו , זאת אומרת שאני יהיה חייבת לחזור לכאן תוך חודש , אבל אני ידעתי שככול שאני יהיה רחוקה מכאן הכול יהיה בסדר ומימי וקאסנדרה ישמרו על ההבטחה שלהן .
"דברי!" הוא נשען על שולחנו ואמר לי בקול כעוס , יותר מידי כעוס , לעולם לא שמעתי אותו כול כך כועס ואפילו לא יכולתי לדבר עכשיו . זה כאילו הדביקו את השפתיים שלי ביחד ואני לא יכולה לפתוח את הפה ולדבר כי אלו לא יהיו המילים שלי .
"עכשיו !" הוא צעק , צרח וחשבתי שהוא עומד להתפוצץ , עמדתי שקטה עד שבסוף עזרתי אומץ והרמתי את עייני לעברו , משלבת את ידי על חזי ואומרת בכול ברור ובטוח .
"כי אני אוהבת אותך כריסטופר." ולמילים האלו כן התכוונתי .
"מה?" הוא שאל בתדהמה , לקקתי את שפתיי ובלעתי את רוקי .
"הרגשות שנדרתי לעצמי לא להרגיש אותך אליך הפכו לנכונים , הבנתי אותם כשחטפו אותי וחשבתי שעומדים להרוג אותי." אמרתי לבסוף והשלמתי עם כול מילה שאני אומרת .
"אז למה את רוצה ללכת?" בקושי יכולתי לשמוע את הקול שלו , הוא הדהד בראשי והלב שלי נשבר , הדמעות התחילו לרדת במורד לחי גם בלי שבאמת התכוונתי לבכות , רציתי לשמור על קור רוח ולהראות קשוחה ומבטיחה במילים שלי אבל זה לא קרה , נשברתי .
"כי אני רואה אותך כריסטופר , בכול פעם אני רואה אותך עם מימי וקאסנדרה , כול יום אני שומעת עליכם סיפורים וכול יום אתה מנסה להפנט אותי אבל זה לא עובד , אני חסינה בפניך."
אילו באמת הייתי חסינה בפניו הכול היה כול כך קל לומר , יכולתי אפילו לעשות את זה בדרך
המהירה ולא הארוכה .
"את זוכרת הכול ? איך ?" הנדתי את ראשי לשלילה , בכנות , לא ידעתי את התשובה לשאלה.
"אני לא יודעת כריסטופר אבל אני זוכרת ,וזה כואב לי בכול יום שעובר . אתה לא היית לצידי שחטפו אותי , אתה לא ראית מה קרה שם ואתה לא יכול להגיד לי שלא כואב לי . אני יודעת מה זה כאב , כמו שאתה יודע מה זה אכזבה ." אמרתי , אולי אנחנו באמת דומים אני וכריסטופר ואולי בנינו באמת קרה משהו בזמן האחרון אבל את המשהו הזה הבנתי רק לפני מספר שעות , והכי מצחיק שמי שגרם לי להבין את זה היה הערפד של מימי וקאסנדרה .
"למה לא אמרת לי ? יכולנו לפתור את זה בנינו , את לא צריכה לעזוב!" עיניו הביטו בי בעצב.
נאנחתי בכבדות "מה זה היה עוזר כריסטופר ? אני לא מאמינה בך , אפילו אם היית אומר לי שעזבת אותן לא הייתי מאמינה , יכולת ללכת מאחורי הגב שלי."
'תשתקי!' צעק לי קול בראש אבל אני המשכתי לדבר כי ידעתי שמשהו ממה שאני אומרת נכון.
הוא שתק , לא ידע איך לענות על זה ואני לא הייתי בטוחה איך אני ממשיכה מכאן .
"את מבינה שאני לא אתן לך ללכת עכשיו?" ידעתי שזה מה שהוא יגיד .
לקחתי את הסכם מהשולחן והראתי לו בדיוק את הכתב שהוא חתם עליו עם הדם שלו , מבטו של כריסטופר דהך ואני כבר הייתי בכיוון של הדלת , מנסה לדחוק ממני את כול המחשבות , את כול הקולות בראשי שצועקים לי לעצור ולספר לכריסטופר את האמת . כי אם אני המשיך ככה אני עוד יחזור על עקביי והסתובב בחזרה לכריסטופר ואת זה אני לא יכולה לעשות .
לפני שיצאתי מהדלת כריסטופר עצר אותי , הוא צעק את שמי וכשהסתובבתי אליו הוא אמר בקול חנוק ועצוב "אני אוהב אותך."
טרקתי את הדלת מאחורי ונתתי לדמעות לפרוץ מעיניי , רציתי לצרוח ורציתי להרוג בכוחות עצמי את מימי וקאסנדרה על מה שהן עושות לי , מה שאני עושות ללב שלי ואיך שהן שוברות את שנינו . גם אותי וגם את כריסטופר , הוידוי לו היה בוודאות בזמן הלא נכון , הייתי שמחה לשמוע אותו אומר את זה אבל זה לא היום המתאים , כול יום חוץ מהיום היה זמן מתאים אבל כנראה ששנינו פספסנו את התחנה שהלכה לה .
מימי וקאסנדרה היו בדרכם לחדרו של כריסטופר , נעצרתי מולם והראתי להם את החוזה .
"כול הכבוד קרולינה , לא חשבנו שתעשי את זה." אל תדאגו , אני עוד יחזור וברגע שאני יחזור אני לא אתן לכן לנצח .
"אתן מרוצות ? תעצרו את מלחמת הדמים שפתחתן ?" הן הנהנו ברצון ומחוייכות מאוזן לאוזן.
"אל תדאגי קרולינה , אני מבטיחה לך שנעמוד בהבטחה שלנו ואם סגרתי איתך בהסכם דם
שהמלחמה לא תתקיים אני יקיים את מה שהבטחתי." הנהנתי לעברה והלכתי מהן במהירות , אפילו שעקפתי את הפינה יכולתי לשמוע את החפצים בחדרו של כריסטופר עפים ומתנפצים על הקירות .
שלבתי את זרועותיי על חזי , מתחמקת ממחשבותיי , הכול כאב לי , הלב שלי דהר קדימה ואני נשארתי מאחורה . אולי הגוף שלי מתקדם קדימה , חוזר אל העולם שלי אבל הלב שלי והנשמה שלי נשארת מאחור , בעולם הערפדים .וידעתי שלא רציתי לעזוב , אבל בתור מלכה אני מחוייבת לחשוב על התושבים ועל העם שלי , שהם יחיו חיים טובים בלי שום מלחמה שמתקרבת , גם אם החופש שלהם הוא על החשבון של האושר שלי . עכשיו אני מבינה עד כמה זה קשה לשלוט במדינה שלנו , עכשיו הבנתי כמה קשה לפול לה-פייג' המושל של מיין .
לא ידעתי ולא לקחתי בחשבון שזה מה שיקרה לי אחרי שאני יחזור לעולם הערפדים , אם הייתי רואה את העתיד והייתי יודעת שזה מה שיקרה לי , שאני יתערב במלחמה , שיענו אותי ושאני בכוחות עצמי ישבור לי את הלב לא הייתי חוזרת . הייתי עושה הכול בשביל לא לחזור , אבל עשיתי טעות וחזרתי .
כשהלכתי לכיוון היציאה ראיתי שתולים תמונות באולם הכניסה .
"מלכתי," הם קדו קידה , ניגבתי את הדמעות מעיניי והבטתי לעברם מבלי להביט בתמונות .
"מי אלו?" שאלתי .
"משפחת המלוכה , אחרי שהאלים חזרו צריך להחזיר את שמם לארמון." הם הלכו ואני הסתכלתי לכיוון התמונות . ברגע שהבנתי מי מצויר שם ליבי החסיר פעימה וגופי קפא , לא יכולתי לנשום , הריאות סגרו עלי ובקושי יכולתי לקחת חלקיק אוויר אל גופי . הדם עצר מלכת וחשבתי איך חייתי בשקר כול החיים האלו . הבנתי למה אני הנבחרת של האלה רוז , הבנתי למה אי אפשר להפנט אותי והבנתי למה כול החיים שלי כול כך מסובכים בשבע עשרה שנים שאני חיה . ואפילו לא הייתי צריכה לחכות שאימא שלי תספר לי במה היא עובדת כי הרגע גיליתי איפה היא עבדה במשך כול השנים שהיא לא הייתה בבית .
אימא שלי – האלה רוז .
אבא שלי שנפטר וחזר לחיים – האל סילבסטר .
אחותי אנה ש"לומדת" באונברסיטה בפורטלנד – המלכה קארין ואישתו של סבסטיאן .
ואני כבר לא אני , אני אפילו לא יודעת מי אני בגלל שהסתירו את הזהות האמיתית שלי במשך כול השנים האלו . מתי אימא שלי באמת התכוונה לספר לי שהיא חצי ערפד ? שאני חצי ערפד ועדיין לא התעוררתי . עכשיו הבנתי הכול , למה סבטיאן אמר שאני מזכירה את אישתו שנעלמה , איפה אימא שלי הייתה בכול הפעמים שהיא לא הייתה בבית , למה אחותי עזבה לעיר אחרת , למה היא אמרה לי שאבא שלי מת והוא בכלל חי בעולם מקביל, מי הציל אותי מהחוטף , ולמה אני באמת היא נבחרת האל .
כול התשובות לשאלות שהיו בראשי ובראשם של כול האנשים שחיים בעולם הערפדים , אני היא התשובה , כול החוטים מקשרים אלי .
אני היא בובת החוטים של ההורים שלי .