נסיך האופל שלי – פרק 26

"יש לי כמה אנשים בארמון , אל תדאגי התוכנית עובדת בדיוק כמו שצריך." הוא אמר והתקרב
אלי עם סכין נוספת , לא ידעתי איפה הוא מתכוון לתקוע אותי לאחר שיש לי שתי סכינים
בשני צידי הכתפיים וחתך לאורך החזה והבטן , חשבתי שזה הסוף שלי אבל לא הייתי
בטוחה שככה אני רוצה לסיים את החיים שלי .
במשך שנים רציתי לסיים את החיים שלי כי חשבתי שאף אחד לא אוהב אותי אבל אם הוא
אומר ומאמין בכך שכריסטופר באמת מאוהב בי אולי יש לי תקווה , תקווה קטנה להציל
את הממלכה ואת כריסטופר . אני לא יודעת , אבל אני חייבת לנסות לעשות הכול בשביל
להציל את מה ששייך לי , ועכשיו אני מוכנה להודות , אני מוכנה להודות בהכול .
אני באמת מאוהבת בכריסטופר סילביה , אני היא אשתו , אני מקנאה במימי וקאסנדרה
ולא יכולה שכריסטופר מסתובב איתן והכי חשוב אני מוכנה להודות שאני היא באמת המלכה
של עולם הערפדים וזהו העם שלי .
"יש משהו שאני יכולה לעשות? בלי שיפגעו בכריסטופר ובממלכה?" הצלחתי להשחיל בין שפתיי , הרגשתי כבר את הטשטוש בגופי , כמות הדם שאיבדתי היום עוברת כול גבולות ואני באמת חושבת שאני לא הצליח לחיות את זה . אבל השאלה הגדולה היא אם אני יצליח לצאת מכאן , אני יוכל לעשות משהו בקשר לאיום שמאיים על הבית החדש שלי .
"עכשיו את מדברת," הוא צהל עם הסכין ביד , לאחר דקה כבר הרגשתי אותה נעוצה לי בצד
שלי ליד החזה , כבר לא צעקתי או בכיתי מכאב כי כבר לא הרגשתי אותו , הייתי בין השמיים
לארץ , בין המוות לחיים וכמעט ולא הצלחתי להחזיק את עצמי .
"אם תעזבי את העולם הערפדים ותפני את כיסא המלכות אני מבטיח לך לעזוב את הממלכה
ואת האהוב שלך-" זה היה המשפט האחרון ששמעתי לפני שדמות פרצה אל תוך המחסן
ותלשה את ראשו בעזרת היד הימנית ובעזרת היד השמאלית הוא הוציא את ליבו מגופו .
הוא היה גבוה בעל מעיל עור שחור , מהתמונה האחרונה שנשארה בראשי ידעתי שמי שהציל אותי לא היה כריסטופר , לכן מישהו באמת עקב אחרי לכאן .

***
עמדתי שוב באותו מקום כמו שבפעם שעברה , הגופה שלי הייתה תלויה עם הזרועות למעלה
מעל קורת ברזל אפורה , השמלה שלי הייתה קרועה וערפל כיסה את השממה . ראשי היה
מונח על כתפיי ועיניי פקוחות לרווחה , צבען שחור , כמו צבע המוות .
זאת אומרת שאני מתה ?
קרולינה המתה שהחזירה אותי בפעם השנייה למקום הזה התעוררה לפתע , היא לא הצליחה
לצאת מהמקום אליו היא כלואה אבל הוא הצליחה להרים את ראשה מכתפה ולהסתכל
לכיווני .
"לא נמאס לך למות מלכתי?" כאילו זאת באמת אשמתי , זה לא שאני ארגנתי את החטיפה
הזאת , עד כמה מטומטם זה לארגן את החטיפה של עצמי .
"הממלכה צריכה אותך , כריסטופר צריך אותך , הוא צריך אותך בשביל להישאר שפוי," היא אמרה בקול צורם לאוזניי , הוא תמיד אומר שאני תמיד הופכת אותו ללא שפוי שאפילו מימי וקאסנדרה לא יכולות לשמור עליו שפוי שהוא נמצא לצידי .
"הוא משקר לך , הוא משקר לעצמו , כריסטופר אוהב אותך אבל הוא לא מוכן להודות בזה," גלגלתי את עיניי , אגו של נסיך האופל שלי .
"למלך אין אגו , אבל יש לו בעיה להבין מה היא אהבת אמת . אהבת האמת שלו בגדה בו , היא שקרה לו , עינתה אותו ובנוסף לאחר שהרגו אותה השאירו את גופתה לצידו ." נשמתי בכבדות , אני עומדת למות והיא מספרת לי את זה ? מה אני אמורה להבין מזה ?
"תחשבי מלכתי , על הצעה שהחוטף נתן לך , תחשבי טוב מי החפרפרת שעבדה איתו?" קרולינה המתה התחילה להעלם מאחורי הארפל ואני נשארתי עומדת מופתעת , מי עוד
יכול לעבוד איתו בתור החפרפרת . נזכרתי מצעה שלו והבנתי מי היא החפרפרת .
***
כשהתעוררתי בחדר הוא היה ריק , לא רציתי לגרום מאומה כי הצד הבא שלי יהיה צעד השיא שלי וידעתי שאם אני יעשה את זה , הפנטרישה תעזוב את כריסטופר והממלכה . הם התחילו את המלחמה רק בגלל שאני הפכתי להיות המלכה ואני היא בחירתה של רוז . אם לא הייתי מגיעה לכאן אז הפנטרישה הייתה עוזבת את מלחמה הדמים שהם עומדים להתחיל , מה שמצחיק שאני עומדת במרכזה .
לבשתי במהירות שורט וחולצה שיותר גדולה ממני וארוכה ממני , לבשתי כפכפים ויצאתי מהחדר מחפשת אחרי החפרפרת של הפנטרישה , ידעתי איפה הן נמצאות ובדיוק שעליתי לקומה שלהן מצאתי אותן נשענות על אחד השולחנות במסדרון ומדברות .
"אתן חושבות שאתן כאלה חכמות נכון ?" התקרבתי אליהן , הן זקפו את מבטיהן לעברי .
"על מה את מדברת?" שאלה מימי בתמהון , הכלבה הזאת יודעת לשקר אבל אני יותר טובה בלגלות את האמת , איך יכול להיות שהייתי כול כך מטומטמת בשביל להבין מה קורה כאן.
"ראשי הפנטרישה היחידות שנשארו חיים , אתן הייתן החפרפרות שהפעילו את החוטפים
וניסיתן להרוג אותי אבל זה לא הצליח . כי יש לי מלאכים שומרים." אמרתי בפשטות , מנסה לשמור את הכעס בתוכי , עכשיו אני מתחילה להבין . כריסטופר פחות מתייחס אליהן כמו שהוא התייחס אליהן לפני שהגעתי והן התחילו להתעצבן , זאת אומרת שהן רוצות שאני יוותר
על כריסטופר ועל כס המלכות בשביל להגן על חיו של כריסטופר ועל חייהם של מליוני בני אנוש.
"המלכה הקטנה גילתה את המזימה שלנו אחות , מה אנחנו נעשה?" הרמתי את מבטי לעבריהן שחייכו באושר .
"אם אני יעזוב , אתן תעזבו את חיו של כריסטופר ואת חייהם של הסובבים , אתם תפסיקו
את מלחמת הדמים הזאת?" שאלתי בכאב , לא רציתי לעזוב , רציתי להישאר ,רציתי להיות לצידו של כריסטופר ולהמשיך את החיים האלו , בתור מלכה אני לא יכולה להקריב את חייהם של מליוני ערפדים ובני אנוש בשביל העושר שלי . זה הדבר שאני צריכה להקריב .
"כמובן , הדבר היחיד שאני רוצה בחזרה זה את כריסטופר היקר שלי אבל הוא לא מפסיק להסתכל עליך מלכתי , אם תלכי הוא יחזור אלי," היא הסתכלה על אחותה קאסנדרה שחייכה כאילו היא ראתה מיליון דולר "יותר נכון הוא יחזור אלינו." זאת התשובה שחיפשתי .
"בסדר ,קחי אותו," אמרתי והוצאתי סכין שהכנסתי לכיס לפני זה , לא חשבתי פעמים וחתכתי
את כף ידי , אחרי כול כך הרבה כאב כבר לא הרגשתי אותו , יותר חשבתי מה יקרה שכריסטופר יגלה באמת על הרעיון שלי . ככה אני לא הצטרך לחשוב עליו , הוא עוד יקרא את המחשבות שלי .
"תבטיחו ואני יעזוב." מימי וקאסנדרה הביטו אל עבר הסכין ובלי שום מחשבה חתכו את כף ידיהם וטפטפו לתוך כף ידי , זה לא הפריע לי ולא להם שהדם זולג עד כמה שהוא רוצה . ידעתי שברגע שחותמים משהו בעזרת הדם אי אפשר לבטל את העסקה .
חטפתי את כף ידי ועטפתי אותה במטפחת , הבטתי לעברם בפעם האחרונה והלכתי משם , שמעתי אותם מסתובבות וממשיכות לדבר כאילו לא קרה שום דבר אבל המשימה שלי עדיין לא נגמרה , יש עוד מספר דברים שאני צריכה לעשות ואחד מהם ללכת למועצת הזקנים .
הצלחתי לתפוס אותם בדיוק שהם היו ביחד , ספרתי להם שחטפו אותי ועינו אותי במשך מספר שעות ואני פשוט לא יכולה להישאר בעולם הזה אז בקשתי מהם הסכמה . הם בהתחלה התנגדו ואמרו שאני צריכה להיות חזקה ולשמש דוגמא בתור מלכה אבל לאחר שהביטו בי מספר דקות וראו את הדמעות הזולגות בעיניי הם הבינו שאני עדיין בת אנוש . ושכדי לתת
לי זמן מנוחה בעולם של בני האנוש , שמחתי שהם חתמו ביחד על ההסכם וזה הראה לי שבאמת נותנים חשיבות וחופש דיבור לי , למלכה האנושית שלהם .
הצעד השני היה ללכת לכריסטופר , אפילו מצאתי את עצמי רצה אל החדר שלו מה שהכרתי את הדרך בעל פה ומצאתי את עצמי במספר שניות בצד השני של הארמון בחדר של כריסטופר . הוא עסק בניירות והיה צמוד לשולחן הכתיבה שלו , נראה כי באמת מתעסק בעיניי הממלכה .
לא נתתי לו לדבר וישר נתתי לו את דף ההסכם , לא יכולתי שהוא יאמר לי 'אהובתי התעוררת' או משהו דומה כי לא הייתי עומדת בזה שהוא יאמר לי אהובתי , אפילו שהשיחה אחרי שהוא יקרא את מה שכתוב בהסכם תהיה השיחה הכי קשה בחיי אני עדיין הצטרך לשמור על קור רוח ולא להביט בעיניו . ידעתי שאני לא צריכה לחשוב על שום דבר באותו הזמן כי אם הוא יגלה את התוכנית האמיתית שעומדת מאחורי ההסכם הזה הוא יסכן את עצמו ואת החיים של שאר האנשים שחיים מסביבנו .
"את רוצה להתגרש?" הוא שאל בתדהמה ואני עצרתי את עצמי מלבכות .