נסיך האופל שלי – פרק 17

לצד המיטה עמדה המזוודה שסבסטיאן ארגן לי אתמול , אני לא מאמינה שהגעתי לכאן
רק אתמול . אני מרגישה שעבר לפחות שבוע מאז שעזבתי את מיין .
רכנתי מעל המזוודה ופתחתי אותה , חושפת את כול הבגדים המקופלים היטב , בערמות
מונחים . התחלתי לחפש אחר אחת השמלות ומצאתי את השמלה שלבשתי ליום ההולדת
של גראג שנה שעברה שהייתי בת שש עשרה . זאת הייתה שמלה שחורה שהגיע עד הברך ,
באזור החזה זה היה צורה של מחוך , אלכסונים של חוטים הצמידו את פלג הגוף העליון
לשמלה ובשקע צווארי מעל לבד השחור היה תפור בד לבן , השרוולים היו שחורים והגיעו
עד המרפק שלי ובסוף כול שרוול היה תפור מסביבו בד לבן . כמו מדי משרתת שהכול בשחור
לבן אבל זאת הייתה שמלת אירועים מדהימה שלא יכולתי להשוות למדי משרתת .
על רגלי לבשתי סנדלי עקב נמוכים בצבע שחור ועמדתי מול המראה , מביטה בבגד שאני לובשת , קצת חשוף אבל לא יהרוג אף אחד . אולי רק את כריסטופר אבל כול בגד ובגד הורג אותו מחדש והוא חוזר לאחר מכן לחיים בשביל להנציח את הרגע הזה . אני מוכנה להודות שלעולם לא התחברתי לבגדים חשופים שהיו חושפים את הגוף שלי אבל ברגע שפגשתי את כריסטיאן אני אוהבת את זה , אוהבת שהוא מתחיל לקנא בכול פעם שהבגד מבליט את הבן שלי או את החזה ואז אפשר לראות עד כמה הסקרנות הרגה את החתול . הוא אוכל את עצמו בקנאה בכול פעם מחדש , ואני לא צריכה לקרוא את המחשבות שלו בשביל לדעת את זה , אני יכלה רק להסתכל בפניו ובעיניו בשביל לראות שהוא עומד להתפוצץ בכול רגע.
ואז כמובן מגיע הצעקה שלו , שהוא צועק עלי שהוא לא מוכן שאנשים אחרים יראו אותי לבושה בבגדים האלו , שהוא מקנא בכול גבר שפוזל את עיניו לכיווני . מעניין אותי מה הוא היה אומר אם הוא היה רואה אותי שנה שעברה הולכת כול יום לים עם החברים , ולעולם לא היה לי בגד ים שלם ברשותי לכן הוא היה מנקה חצי חוף רק אם מישהו הביט בי לדקה וסיבב את ראשו .
אחרי שהבנתי שאני מוכנה לצאת מהחדר אחרי כול ההתארגנות , החלפתי לעצמי את התחבושות וניסיתי שכמה שפחות להסתכל בחורים שבולי העץ החדים גרמו לי . אולי הדם של כריסטופר הצליח לתקן לי את העצם השבורה אבל העור לא החלים עד הסוף .
יצאתי מהחדר בשביל ללכת לחפש את סבסטיאן אבל נתקלתי במחזה לא מרהיב במיוחד , כריסטופר נישק את קאסנדרה וידו הייתה מונחת על הירך שלה מתחת לשמלה . היא קלטה אותי מרחוק והפסיקה את הנשיקה , כריסטופר הסתובב והביט אל תוך עיניי בעודו ממלמל משהו . כנראה שזה היה משהו בכיוון " לא ראית דבר." הסתובבתי בפניה חדה ופזלתי לכיוונו רק בשביל לראות אותם הולכים מהמקום .
בדרך שהלכתי בהמשך המסדרון שהוביל לחדר האוכל אחת המשרתות שהייתה לבושה במדי משרתות בשחור לבן יצאה מחדר האוכל עם עגלת תבניות במהירות בפזיזות והיא נעצרה
ברגע שראתה אותי .
"בשם האלה רוז , אני שמחה שאת חיה מלכתי ." היא קדה קידה והגישה לי בקבוק מים קר שהיה על העגלה עם שאר בקבוקי המים . הבטתי לעברה וחייכתי לאות תודה, באמת הייתי צמאה ולא שמתי לב עד כמה שאני צמאה עד שלגמתי מן המים .
"תודה לך , את יודעת איפה סבסטיאן נמצא?" שאלתי .
"סילביה נוהג להיות בסיפרייה בשעות הצהריים , אין אפשרות לצאת מהארמון בשמש." התקרבתי לעברה בשביל להסתכל עליה ויכולתי לראות את שיניה ברגע שהיא חייכה , שיניים
נטולות ניבים . היא היית בת אנוש .
"האם כול המשרתים פה בני אנוש?" שאלתי ומיד הוספתי עוד שאלה " כריסטופר מכריח בני אנוש לעבוד כאן?" והשאלה הגדולה היא איך הם הגיעו לכאן , סבסטיאן אמר שרק האלה רוז נותנת לבני אנוש להיכנס לפה ואני הייתי בת האנוש השניה שנכנסה .
" יש בני אנוש ויש ערפדים , לא כריסטופר לא מכריח אותנו . לפני עשרות שנים כאשר האלה רוז והאלה סילבסטר שלטו בעולם הערפדים משפחות בני האנוש חיו פה . בכול פעם נוצר דור חדש של בני אנוש והיעוד שלהם הוא לשרת בעיר הבירה רוז ." הנהנתי לעברה .
" אני מבינה , איפה הסיפרייה נמצאת?" היא הצביעה לקומה השנייה .
"קומה שניה דלת שלישית מימין ." אמרתי לה תודה והלכתי לכיוון הספרייה.

הספרייה בארמון הייתה בדיוק כמו הספרייה בבית הספר שלי , יש פינת שולחנות בצד ימין ובשאר רחבי החדר היו עמודות של ספרים , מדפים מלאי ספרים אבל דבר אחד בלט בספרייה הזו , כול התריסים היו סגורים וכול הספרייה הייתה חושך , יכולתי לראות את דרכי ולאן אני הולכת אבל אם הייתי לוקחת עכשיו ספר לקרוא לא הייתי יכולתי לראות מה כתוב על הדפים .
התיישבתי מול סבסטיאן שקרא בדיוק ספר , הוא הרים את עיניו וספרו נפל מידיו .
"או קרולינה הבהלת אותי , אני רגיל להיות לבד בשעות האלו ." אמר סבסטיאן ברוגע והניח את הספר על השולחן .
" אני רוצה שתספר לי מה קרה עם כריסטופר בעבר , למה הוא מתנהג ברשעות כזאת , חוסר
אהבה בליבו , כול הזמן עם שתי הפילגשים שלו אבל בכול זאת רוצה רק אותי." סבסטיאן נאנח בכבדות והרחיק את הספר לצד השני של השולחן .
" זה סיפור ארוך , את באמת רוצה לדעת קרולינה ? את לא יודעת לאן את נכנסת." חלמתי חלום והוא אמר שאני יכולה לגעת בכריסטופר אם אני יגלה מה עובר עליו , מה הוא באמת רוצה ואיך הוא מרגיש בכול יום . לא להתעצבן עליו כול הזמן שהוא מתנהג כמו אובססיבי .
" זה התחיל לפני מאות שנים כאשר האלה רוז נכנסה בפעם הראשונה להריון , היא הייתה חלשה והפנטרישה שאלו היו קבוצת סגנים שלהם . כמו שיש את הנשיא והסגנים שלו ככה זה בדיוק היה , הפנטרישה רצתה את הכוח לשבת על כס המלכות ולשלוט בממלכות . אבל היא לא הסכימה , היא והאל סילבסטר התנגדו לרעיון , בגלל שההורים שלנו ישבו על כס המלכות באותו הזמן , התחילה מלחמה גדולה . הפנטרישה ניסתה להתנקם באלה רוז ובאל סילבסטר והיה מסע טבח נוראי בין בני האנוש , ערפדים רצחו בני אנוש , בני אנוש רצחו ערפדים והמלחמה החלה להתקרב אל העיר הבירה , העיר רוז ." הוא הרים את עיניו ויכולתי לראות את הסבל ואת הייסורים שהוא חווה באותו הזמן , המלחמה הייתה קשה ויכולתי לדעת שמה שהוא עומד לספר לי לא יהיה קל כמו שחשבתי .
" ההורים שלי , מגדלניה והרבט סילביה ביקשו מהשומרים והמשרתים בארמון להסתיר אותנו , היינו עוד ילדים קטנים . אני כמובן שהצלחתי לברוח , ערפדי הפנטרישה רדפו אחרי במשך שבוע עד שהצלחתי להרחיק אותם מהארמון , להרחיק אותם מכריסטופר . חשבתי שהצלחתי להרחיק אותם עד שנגמרה המלחמה . אחרי שנה ושלוש חודשים מועצת הזקנים והאלים השתמשו בכוח שלהם בשביל למחוק את כול דורי הפנטרישה מעל פני כדור הארץ ומעל פני עולם הערפדים . אבל כמעשה זה הם איבדו את כול הכוחות והיו בתרדמת במשך שנים ." ראיתי את הדמעות עולות בעיניו של סבסטיאן , הוא הגיע לחלק שהוא חוזר לארמון וידעתי שהוא לא מוצא את כריסטופר כמו שהוא עזב אותו .
" חמש חודשים אחרי סוף המלחמה , אחד השומרים בארמון מצא אותי והחזיר אותי . חיפשתי את כריסטופר וההורים שלי ברחבי הארמון ולא מצאתי אותם , כשהבנתי שאני לא
המצא אותם מעל פני הארמון ירדתי עם מספר שומרים למרתפים , באחד המרתפים ראיתי את כריסטופר ," הוא עצר ואישוניו הפכו להיות אדומים , דמעות ירדו כמבול במורד עיניו ולא יכולתי שלא לבכות ביחד איתו , זה כאב לי לשמוע הכול אפילו שזה היה עוד לפני הזמן שלי , במאה אחרת . בלעתי את רוקי ובקשתי ממנו לעצור אבל הוא לא עצר , סבסטיאן המשיך לספר את סיפור האימה שלו ואני חשבתי שאני הולכת למות .
"כריסטופר היה תלוי בשרשראות לאחד הקירות , שרשראות כסף שהוא לא היה יכול להיפטר מהם . עורו היה צרוב מהשרשראות ופלג גופו העליון היה מלא בדם ,גוף העטרה של העין שלו היה שחור והאישון היה אדום , הוא לא זז . אחרי שהתקרבתי יותר גיליתי שעינו אותו ומי שעינתה אותו הייתה אחרת ולא בת זוגתו סימונלה . היא הייתה בת פנטרישה , הוא לא חזר לעצמו אחרי זה .
אחרי שהורדנו אותו מהקיר הוא סיפר שהוא היה כלוא כאן במשך חודש הנורא הזה, ידעתי שהוא היה כלוא הרבה יותר זמן אבל אחרי שהסתובבתי הבנתי למה הוא מתכוון ." סבסטיאן תפס את ידיי והניח את ראשי על כפות ידיי , הרגשתי את הדמעות זורמות בין אצבעותיי והדביקות והמרות שהרגשתי בגופי הגבירו את כול הכאב שחביתי בסיפור זה .
"כריסטופר היה כלוא במשך חודש עם הגופה של בת זוגתו סימונלה לצידו ולצידי שער המרתף שהוא היה כלוא בו היו הגופות של ההורים שלנו , משוסעים מאוזן לאוזן ." ברגע ששמעתי את המשפט האחרון הרגשתי את גופי נופל מהכיסא וליבי עוצר לפעום .