נסיך בעליית הגג \ הקדמה

ל-א מבוסס על הדרמה בשם זה ~
—
"קים ג'ו-קוון!" קוראת קים מינ-ג'אנג.
ג'ו-קוון, בחוסר רצון בולט, עוזב את דפיו. הוא מניח את העיפרון על הדפים המקושקשים. ידיו המלאות בדיו מרימות צלחת מלוכלכת. הוא יורד במדרגות בצעדים חרישיים ומניח אותה בתוך הכיור.
"כן, אמא!" הוא עונה לה בתשובה. הוא צועד לכיוון סלון הבית, בו הוא יודע שהוא ימצא את אמו, יושבת מול הטלוויזיה עם השלט בידה.
"אל תהיה לי נסיך בעליית הגג, ג'ו-קוון!" היא אומרת וממשיכה להסתכל בטלוויזיה. היא אף לא שמה לב לאנחה שבוקעת מפיו של ג'ו-קוון כאשר הוא חוזר לחדרו שבעליית הגג.

"איפה טאה-וון?" שואל המשרת. הוא הולך בצעדים מהירים בארמון הגדול, הוא כבר סקר שלוש קומות.
"טאה-וון אג'אשי!" הוא אומר בקול רם – אסור לצעוק בארמון המלך. הוא ממשיך ללכת. המגש עם הקימצ'י של הנסיך טאה-וון. הוא לא נתקל בנסיך, וגם לא באחותו ואחיו הקטנים, ג'י-וון ואונ-וון. הוא נאנח. 'איפה הנסיך הזה?' חושב המשרת, ולבסוף עולה לקומת הגג, לעליית הגג.
"הנה אתה, נסיכי!" הוא קורא וניגש לעבר הנער, שעומד בבגדים מוזרים כמו תמיד, בעליית הגג.

"אונ-וון!" קוראת ג'י-וון בת העשר. היא מחפשת את אונ-וון, אחיה הקטן. החצר המלכותית גדולה ביותר, למעשה – היא ענקית. היא רואה את המוני ילדי המשרתים מסתובבים בחצר ומשחקים בזמן הפנוי המועט שלהם, אבל היא מחפשת את אונ-וון.
"אג'ומה ג'י-וון," קוראת ילדה קטנה. ג'י-וון מסתובבת לכיוונה, זוהי פארק אונ-יאנג, ביתו של הגנן. כן, לא פלא שהיא קראה לה אג'ומה – גברתי.
"כן, בת-המשרת אונ-יאנג?" אומרת ג'י-וון בנימוס ובקול ברור, כפי שאמה למדה אותה. אונ-יאנג מסתובבת ומתחילה ללכת לכיוון הגדר החיה של הגן.
"שם אג'אשי אונ-וון, ראיתי אותו!" היא אומרת בבהלה ומכסה את פיה.

"היונג!" קורא אונ-וון. הוא לא מחפש את הנסיך טאה-וון, כפי שיכול היה להיות ברור מהפניה "היונג" (אח גדול), אלא את אחיו למחצה.
"היונג! באק-יון היונג!" הוא קורא, אבל עיניו מחשיכות. הכל הופך להיות שחור, ופיו נחסם.
"הי-" הוא ממלמל, אבל ראשו נעשה כבד יותר ויותר מרגע לרגע, והוא נופל. מעולף.