ניצוצות באויר-פרק 12

עצוב,כואב..נותר גלן על החוף.בודד.רוח קרירה חדרה לעצמותיו.הוא חזר אל החדר שלו בבסיס.
כאב הלב שחש היה חזק ובלתי נסבל.הוא אינו יכול לדבר על כך עם איש.הכאב היה קשה וחזק.
"הכל בגלל הלילה הארור ההוא,אז.."הוא האשים את עצמו.ליבו נשבר בקירבו לרסיסים.גלן חפר בור עמוק בחול הקר וזעק זעקה מרה וחזקה אל תוכו.הוא כבר לא יכול היה להכיל את כל הכאב הזה בתוכו.נדמה היה כי האדמה בכתה עימו.ליבו דימם בו.במשך,ערב שלם הוא ישב על החוף.מביט בגלים הנשברים אל החוף.הוא לא יכול היה להרדם.
"כריסטין.."הוא שוב אמר את שמה..מדמיין את מדע גופה.כשכול חלק וחלק בגופו עורג,וכואב מגעגועים למגע גופה.בדידות הינה דבר,נוראי.
זמן מה עבר מאז אותו לילה קשה וטעון רגשות על החוף.כריסטין שכבה במיטתה לצד דן.גלן לא יצר עימה קשר מאז.היא הבינה שזהו.הוא לא ייצור עימה קשר יותר.זה נגמר.עלייה להמשיך הלאה.כשדן כבר ישן,היא הלכה לה לגן קסום.מקום בודד יפייפה על הספינה.מביטה ופורצת בבכי עז.הפרחים שם היו כל כך יפים.כריסטין הבינה שהיא הרסה הכל בניהם.העובדה שגלן לא יצר עימה קשר גרמה לחשוב,כי זה באמת היה לילה חד פעמי.שלא ישוב על עצמו.לא היה לה שמץ של מושג שהוא פגוע מאוד.כשהוא יודע,שהוא עומד לאבד אותה,לתמיד.הוא חש כאילו הגיע ל dead end-מבוי סתום.
.כריסטין לא ידעה כי גם אחרי שלוש שנים,הוא בכל זאת מרגיש משהו כלפיה.היא לא ידעה כי בזמן שהיא עומדת שם ובוכה,מישהו,הרחק ממנה,חושב עלייה גם.שעת לילה מאוחרת.
גלן ישב במשרד שלו,עובר על כל פרוטוקול התדריך.אך,מחשבותיו סטו לכיוון אחר.בעוד מספר שעות ייצאו כולם לקרב הבילתי נמנע הזה בין שתי האימפריות. לאחר שסיים לקרוא את הפרוטוקול.הוא ניגש לקתדרלה לבוש גלימה ירוקה.נושא בליבו הפצוע,תפילה.מחר יינתן האות,לפתוח במתקפה נגד האויב האכזר.זו תהייה לחימה ארוכה.
"מוזר לראות אותך כאן.."נישמע קול מוכר מעברו.
"ויק?"התפלא.."זו את?"
"זו אני.."ענתה הדמות מתוך החושך.
ויק הייתה לוחמת קשוחה שנהרגה בקרב.או,כך לפחות חשב.היא הייתה ידידה טובה של גלן מאז שהם שניהם זוכרים את עצמם,וחברתו של החבר הכי טוב שלו.
"אבל,את…"החל לומר.
"מתה?"השלימה לו את המשפט.."לא.כך חושבים כולם."
"ריק יודע שאת חיה?"שאל בתמיהה.
"הוא יודע.רק הוא.ועכשיו גם אתה."חייכה.
גלן כל כך שמח לראות אותה.היא היחידה,אליה יוכל לשפוך את ליבו.
"אני כל כך שמח לראות אותך!"קרא.כשהם יוצאים מהקתדרלה לכיוון החוף.
"עוד יומיים הקרב מתחיל.."אמר בפניה.
"אל תצא לקרב עם לב שבור.זה עלול לגרום למותך."אמרה,מבחינה בכאב שבעיניו.
"אייך ידעת ש…?"התפלא.
"רואים את זה בעינים שלך,חמוד."אמרה.."אתה מאוהב.אני טועה?"
גלן שתק.שתיקתו הסגירה אותו.
"מתוק,אתה חייב לומר לה מה אתה מרגיש.."היא ניסתה לומר לו.
"ויק..אני..לא מסוגל."נאנח.
" אבל,זה קורע לך את הלב..,הבינה.
כשלאחר השיחה הזו,התפצלו שניהם לדרכיהם.
ריק שלא יכול היה להרדם הביט אל הצוקים הגבוהים.הוא עלה לשם.בכל פעם שמשהו הטריד את רוחו היה גלן עולה אל הצוקים ומביט אל האופק.הוא הביט אל הים.רואה את הגלים נשברים על הסלעים.
כשלפתע,עלה בו חשק עז..לקפוץ.להתרסק אל הסלעים.מביט בים הגועש.כך, גם סערה בו נפשו.כשהוא לוקח נשימות עמוקות.ליבו הלם בקצב מהיר,מזרים דם לכל גופו.כל מה שיכול היה לחוש באותם רגעים היה כאב עז,שעטף אותו.
"לא! אל תעשה את זה!"נשמע לפתע קול מוכר.בדאגה, כי הולך לקפוץ אל מותו.