ניסיתי לברוח אבל החיוך המשיך לרדוף אחרי

"איזה טמבל" אני אומרת והולכת משם.
והחיים שלי היו אמורים לחזור לקדמותם והכול היה אמור להיות בדיוק אותו הדבר.
אז למה הם לא?, למה הוא ממשיך ללכת אחרי?.
"עוף מפה!" אני צועקת עליו והוא מחייך אלי.
רק הולך אחרי ומחייך.
ולא משנה כמה אני רצה החיוך הזה ימשיך לרדוף אחרי.
"איזה טמבל" אני חוזרת ואומרת, אבל החיוך נשאר.
החיוך הזה נשאר גם שנים אחרי שראיתי אותו בפעם הראשונה.
שנים שהחיוך הזה חוזר לרדוף אותי בחלומות, ומרוב שראיתי אותו ומרוב שהוא רדף אותי התחלתי להפוך לחיוך הזה.
היום אני החיוך הזה.
אני מחייכת אליו והוא מזעיף פנים.
"אני לא צריך אותך" הוא אומר "תלכי", אבל אני יודעת טוב יותר מזה אז אני לא אומרת דבר.
יש דברים שלא צריכים להיאמר כדי שיבינו אותם, אז אני ממשיכה לחייך.
"טוב. אם את לא תלכי אני אלך" הוא מודיע ומסתלק משם.
אבל אני כבר יודעת, רוצה או לא החיוך הזה כבר רודף אותו.
עכשיו זה הבעיה שלו.