נימוס באופק פרק 1

ישבנו בשולחן העגול ואכלנו, ״אז איך היה היום בבית הספר?״ אימי שאלה אחרי שתיקה מביכה של עשר דקות,״בסדר, את יודעת..״ את האמת שהיא לא ידעה, היא לא ידעה שלא הלכתי לבית הספר,שהברזתי אם החבר׳ה והלכנו לים, ״את יודעת שלדודה ליסה יש בעוד חודש חתונה?״ היא המשיכה לשאול ״אה… עכשיו אני יודעת,רגע היא לא בת 20?״ שאלתי ״כן,אני התחתנתי בגיל 17,אני ארצה מאוד שגם את תתחתני בגיל צעיר״ היא אמרה ״ אני לא יתחתן בגיל צעיר לעולם,אני לא יתחתן בכלל!״ֿ, ניגבתי אם היד את הליכלוך מפניי ״יש לך כאן מפית, קצת נימוס!״ היא שוב התחילה ״אני לא רוצה להיות מנומסת,נמאס לי שאת כל הזמן מעירה לי, ׳תיהי ליידי תיהי ליידי׳ כל הזמן,די!!!!״ התרגזתי,ועליתי במעלה המדרגות לחדרי וטרקתי את הדלת.

-נקודת מבט של האמא חד פעמי-

אוף,אם רק היא הייתה יודעת על החיזיון שהיה לי לפני שלוש שנים, זה היה נורא,ראיתי אותה,את לוס, יושבת בתוך הסורגים האיומים של בית הכלא,מענים אותה,והיא בוכה,היא חבולה מאוד,והיא צועקת לי,לאמא שלה, ואני לא שם, מאז החלטתי שאני בחיים אבל בחיים לא ייתן שזה יקרה,אני יעשה הכל, אבל הכל, כדי לשפר את העתיד שלה, ובגלל זה אני מלמדת אותה להיות ליידי,בגלל זה אני רוה לשלוח אותה לבי תספר לנימוסים,קפדני,שלא ייתן לה להפסיק ללמוד, ומשם אני מקווה שהיא תתחתן בגיל צעיר אם בעל שיילמד אותה דבר או שניים.

-חזרה לנקודת המבט של לוס-
ישבתי בחדר שלי ובכיתי,לעולם היא לא תיהיה מרוצה ממני, היא אמא שלי,והיא שונאת אותי.
״אני מצטערת״ היא נכנסה לחדרי ״אני באתי לספר לך כמה דברים שאני חושבת שלא תשמחי כל כך לדעת״ שתקתי , ״אז ככה, לפני שלוש שנים אני הכנתי אוכל במטבח כמו כל יום, פתאום הרגשתי מסוחררת והתעלפתי, הכל היה שחור,פתאום היה לי כמו הבזק, ראיתי בו אותך,בכלא,בוכה וחבולה,מעונה,קוראת לי,אני לא הייתי שם, ומהיום הזה החלטתי שלעולם אבל לעולם אני לא ייתן לזה לקרות,ושתמיד אני יהיה שם בשבילך,אז החלטתי שאת תלכי ממחר לבית ספר לנימוסים.״ היא גמרה ופי היה פעור לרווחה , התחלתי לבכות,חיבקתי אותה כל כך חזק, ״אני מצטערת שהייתי כל כך גועלית, אני הלכתי רק פעם בשבוע לבית הספר , שאר הימים הברזתי״ ״אני יודעת,ראו את זה עליך״ הוא אמרה בחיוך והוסיפה ״את בטוחה שאת מוכנה ללכת לבית הספר לנימוסים לארבעת השנים האחרונות?״ היא שאלה ״כן,אם זה מה שיעצורבעדי להיכנס לכלא,אז כל דבר״ אמרתי ״בסדר,אז תתחילי לארוז בשש בבוקר יוצאים״ לשמע השעה נפערו עייני,
אבל הבנתי שככה זה יהיה בארבע שנים הבאות, אימי יצאה מהחדר ואני נכנסתי למיטה ונרדמתי.
-בוקר-
״בוקר טוב״ אימי נכנסה לחדרי התיישבה על מיטתי וליטפה את ראשי ,פקחת את עייני , היא יצאה מהחדר, לבשתי טרנינג וגופייה, וירדתי למטה,הוריי חיבקו אותי ונפרדו ממני, נכנסתי לאוטובוס התיישבתי לייד אישה זקנה,״לאן את נוסעת,חמודה?״ היא שאלה אותי ״לנורבד,בית הספר לנימוסים״ היא הייתה מופתעת ״אני למדתי שם ארבע שנים, בית ספר מדהים״ היא חייכה ״אה,מגניב״ אמרתי וניסיתי להירדם, אך היא לא הרפתה ״לבשנו שמלות מנופחות,התערוננו בחמש בבוקר,כל היום היינו בשיעורי ריקד נימוס ולימודים…״ את השאר כבר לא הקשבתי, נרדמתי עד שהגענו. כשהגענו יצאתי מהאוטובוס ונכנסתי לאולם הענק של בית הספר ושם חיכו עוד בערך שמונים בנים ובנות נרעשים ונרגשים , כולם התיישבו בכיסאו שהונחו בצדדים כולל אני, המנהלת נכנסה וכולם השתתק,אחריה נכנס ילד שנראה בגילי . המנהלת התחילה לדבר,פתאום נכנס ילד וילדה שאיחרו והתיישבו לידי