נטישה- פרק 4

"אתה מרשה לי לצאת?" שאלתי את עידן. נשכבתי על הצד, עטופה בשמיכה והסתכלתי עליו. הוא היה נראה הרבה יותר רגוע משהוא היה בימים האחרונים. כבר כמה ימים שזו המציאות- הוא חוזר הביתה, אנחנו שוכבים, לפעמים זה טוב יותר, לפעמים זה פחות, ואז אנחנו מפסיקים לדבר. הוא שואל שאלה אחת בכל יום- איפה למדתי ביסודי, איפה למדתי בתיכון, שאספר לו על החברה הכי טובה שלי. על השאלה השלישית כשהוא שאל את זה, לא היה לי מה לענות. ואחרי כל שאלה שלו, זה מרגיש כאילו הוא מסופק יותר, כאילו הוא גילה עוד חלק אצלי שבעיניי הוא הקטן שבקטנים. אני לא רוצה שהוא ייישאל אותי איפה למדתי ואיזה מגמות עשיתי, אני רוצה שהוא יתחיל לשאול דברים שאשכרה מזיזים לו- שאלות כמו למה אני פה, ומה קרה, ומה היה, כי אני מתה שפעם אחת בחיים- יתעניינו בי.
"תסתובבי," הוא ביקש ממני רגוע. הנהנתי אליו והסתובבתי אל הצד השני, לא מביטה בו, ושמעתי אותו זז, והרגשתי את היד החמה שלו מלטפת לי את הבטן. הוא נצמד אליי מאחורה, והרגשתי את הנשימות שלו על העורף שלי. הוא חיבק אותי לחיקו, וליטף עם אגודלו את הבטן שלי.
"אל תעשה את זה," נאנחתי, "אני רגישה לדגדוגים." צחקתי צחוק קל. כבר ימים שלמים שלא צחקתי, כבר ימים שלמים שלא היה משהו שממש העלה לי את החיוך על הפנים. הוא צחק ודגדג אותי בבטן, ואני זזתי קצת, ורציתי להחטיף לו מכה על זה שהוא עשה את הדבר האחרון שהיה צריך לעשות, אבל לא יכולתי לפתוח פה או לעשות דבר.
"היה לי יום חרא," הוא נאנח, ואני הקשבתי לקולו העמוק, כשאני עדיין עטופה בתוך חיבוקו. הרגשתי את הבטן שלו על הגב שלי, ונשמתי כמה נשימות עמוקות. אין מישהי שתגיד שהוא לא מושך, אבל יש ריחוק שמונע מכל האינטימיות הזו להיות משהו. הוא נאנח והתחיל לספר לי על הבוס שלו שחפר לו במוח היום, וכל היום הוא חשב על השיחה שלהם ולכן לא עבד טוב כמו שהוא היה צריך. הוא אמר לי שהוא בנאדם תובעני, שהעבודה בשבילו היא הכל כי ככה זה תמיד היה, וכי הוא בנה את עצמו מאפס. בכל הזמן הזה שתקתי למרות שהיו לי מיליון שאלות. השאלות רדפו אותי, ומצאתי את עצמי הולכת לישון ושואלת את עצמי מי היא המשפחה שלו, ומה עושה בחור בגיל שלו לבד, ולמה מעולם לא שמעתי את הטלפון בבית מצלצל, ולמה אף פעם לא שמעתי אותו מדבר עם החברים שלו. מה, שנינו אנשים בלי חברים?
"אתה בקשר עם ההורים שלך?" העזתי לשאול אותו. ידעתי שזה יתנקם בי, ידעתי שגם אם הוא יענה, הוא ישאל אחר כך את אותה שאלה, או שחשבתי לעצמי שעם השאלה הזו הוא פשוט יקום ויילך, אבל לא היה אכפת לי. כבר כמה ימים שאני מסתובבת עם התחושה הזו שאני חייבת לדעת, וחייבת להכיר אותו עוד קצת. אין מצב שהבנאדם הזה לבד בעולם.
"כן," הוא נאנח אחרי כמה דקות של שתיקה, "לא קשר כל כך חזק, אבל כן אנחנו בקשר. הם מעדיפים את האחים האחרים שלי מאשר אותי. אנחנו משפחה מתוסבכת." נשמתי נשימה עמוקה ונאנחתי, חושבת לעצמי אם לשאול אותו עוד משהו, אם בכלל יש לי רשות לשאול אותו עוד דברים. בכל הזמן שלי אצלו, לא הפסקתי לחשוב על הנאום שהוא דפק לי ביום הראשון שבאתי לכאן- על זה שהחוקים הם שלו, ושמהרגע שהוא מגיע הביתה עד לבוקר למחרת, אני שלו, ואני לא אדון לעצמי. אף פעם לא יכולתי להחליט אם השאלות שלי רק ירחיקו אותו, או יקרבו אותו.
"לאן את רוצה לצאת?" הוא שאל אותי אחרי שתיקה, שתיקה שלי. לא יכולתי להגיב, לא ידעתי מה לומר, להצטער על זה שהוא והההורים לא ממש בקשר, או שאולי זה מבחירה, ואולי הם גם עשו לו משהו. הורים בעיניי זה הדבר הכי קונפליקטואלי שיש, מי כמוני יודעת.
"סתם, חברים הזמינו אותי לצאת איתם." אמרתי לו. לא הייתי בטוחה אם לשקר לו או לא. אני גם ידעתי שהוא ירים גבה על המילה חברים- איך הם יכולים ליצור איתי קשר, איפה פגשתי אותם, ומי הם ומאיפה הם. אבל הוא רק שתק וליטף את הבטן שלי, ואני ניסיתי שלא לקפוץ.
"תצאי איתם, זה חשוב." הוא אמר בסוף. חייכתי לעצמי חיוך קטן, וליטפתי את הירך שלו, מרגישה אותו מתכווץ קצת עקב המגע הזה. הוא חיבק חזק יותר את הבטן שלי, מסרב להרפות, ואני עצמתי לרגע את עיניי, מרגישה את המצוקה שבה הוא נמצא, וחשבתי לעצמי מה אני יכולה לעשות.
בשעה אחד עשרה, עצרה המונית בכתובת שהיה כתוב לי על הקבלה. עידן נתן לי מאה חמישים שקל. הוא אמר שהוא לא יודע אם יש לי כסף, ואם יש לי דרך לחזור והוא לא רוצה שאני אסתכן, אז שיהיה לי, רק ליתר ביטחון. קיוויתי שהוא לא יישאל איפה הכסף יום למחרת ויבין שכולו הלך כי לא היה לי יותר מזה כלום. שילמתי למונית בחיוך, וירדתי לכיוון הבר. לא בדקו אם אני מעל גיל שמונה עשרה, לא נראה לי שאני נראית כל כך צעירה. הסתכלתי מסביב על כל האנשים, ולרגע הרגשתי זרה שם. הם היו נראים אנשים מאושרים, שחיים תמיד את החיים של הבילויים והמקומות האלה. ראיתי בדיוק בכניסה מישהו שמנסה להתחיל עם מישהי ודווקא הולך לו, וחייכתי ואמרתי לעצמי שבכזו קלות זה אמור לקרות. הלכתי כמה צעדים פנימה עד שראיתי אותו יושב יחד עם חברים שלו, הוא צחק והיה נראה מחויך, ומסביבו החברים הטובים שלו, כולם נראים בגילו. הלכתי בביטחון ובמעט פחד לכיוונם, והגעתי אליו, נעמדת מולם.
"היי," אמרתי בחיוך קטן. כל השולחן סובב באחת את מבטו אליי, והם חייכו, חיוך נחמד, חיוך אמיתי. ניצן חייך את החיוך הגדול ביותר משל כולם, קם ונתן לי חיבוק קצר. שמעתי את אחד החברים שורק שריקה קטנה, וצחקתי. כשהתנתקתי ממנו אמרתי שאני מצטערת להפריע להם, ואחד החברים מיד קפץ ואמר שאני לא מרפיעה, וביקש מניצן להציג אותי. צחקתי ושילבתי את ידיי, בזמן שניצן אמר שאני ענבר, ושהכרנו לפני כמה ימים. יותר מזה הוא לא פירט.
"יא חרא אתה נוטש אותנו?" צחק אחד מהם.
"אתה לא חייב," פניתי מיד והחזקתי בזרועו, מרגישה את שרירו ומסרבת לעזוב את היד, "אפשר לשבת פה, אני לא צריכה…" התחלתי לומר. הוא צחק ואמר זה בסדר, שהם לא מתכוונים ללכת בקרוב, ושנוכל לחזור אליהם אחר כך.
"שוב, אני מצטערת, לא רציתי שהוא ינטוש אתכם."
"אין לך מה," חייך אחד החברים, "תשמרי לנו עליו."
כשהתרחקנו מהם, רק צחקתי ואמרתי לניצן שלא באמת חשבתי שהוא יעזוב את החברים שלו בשביל לדבר איתי. הוא צחק ואמר שזה היה די ברור, ושהוא בכלל לא חשב שאגיע. נאנחתי בחיוך כשהתיישבנו ליד הבר, ואמרתי לו שלא הייתי בטוחה שאני בכלל אוכל לבוא, אבל שאני שמחה שבאתי. הוא לבש חולצה קלילה שהבליטה את גופו, ועיניו, גם בחושך של הבר, היו כל כך יפות. הוא התחיל לשאול איך עבר השבוע מאז אותו יום בסופר, ואמרתי לו שלא היה בו יותר מידי דברים חשובים, שהוא בעיקר עבר. הוא צחק ואמר שהלוואי שגם בשבילו זה היה פשוט שבוע פשוט, והתחיל להיאנח שהוא נורא עמוס בלימודים, ואחרי הלימודים בעבודה של המלצרות.
"אתה ממלצר?" צחקתי. הוא הנהן אלייי ואמר שהוא די מתבייש בזה, אבל שזה כסף, ואני רק אמרתי שזה ממש לא מבייש, שזה הגיוני שבן בגילו רוצה לפרנס את עצמו. אחר כך התעניינתי איך הוא מסוגל ללמוד ולהתרכז, ואז עוד לעבוד משמרות עד שעות מטורפות. הוא אמר שהוא רגיל לחיות על כלום שעות שינה מגיל צעיר, שהוא אף פעם לא היה הסוג שאוהב לישון. הסתכלתי עליו בחיוך ואמרתי שאני לא חושבת שאי פעם הכרתי מישהו שלא אוהב לישון.
"אני מרגיש שאני מבזבז את הזמן שלי אם אני ישן," הוא אמר בחיוך, "יש המון דברים שצריך להספיק, אז בשביל מה לישון. אני אשן כמה שעות כדי להיות עירני יותר, אבל לא כי המטרה שלי זה לישון. אני אשן כדי להיות חד יותר ביום למחרת."
"למה דווקא הבר הזה? מה כל כך מיוחד בו?" שאלתי אותו בחיוך, מעבירה נושא באלגנטיות.
"האמת שאין לי תשובה בשבילך," הוא גירד בעורפו וחייך, "פשוט הגענו אליו פעם אחת ומאז התאהבנו. אנחנו יושבים מידי פעם במקום אחר, אבל כמעט תמיד אנחנו פה. אנחנו אוהבים את המלצרים, את האווירה, את המוזיקה. אחלה אנשים גם, את לא חושבת?"
"המעמד העליון," אמרתי לו, "זה לא סתם בר."
"דווקא לא," הוא חייך, "המחירים שפויים, לא צריך לבוא בקוד לבוש מסוים. זה בר… הוא אמנם לא שכונתי, ולכן לא באים אליו זרוקים לחלוטין בשארוול אדום צהוב וחולצה גזורה, אבל זה בר. זה לא עניין של מעמד. ושתדעי, אני פחות אוהב להזמין בחורה לדייט במסעדה."
"כי יש בזה משהו יותר מחייב?" שאלתי בחיוך. הוא הנהן לאט, מסתכל עליי בחיוך.
"זה לא כי אני בחור לא מחויב, אלא כי אני חושב שיש בזה משהו יותר כבד. צריך לדעת לבחור מקום בשביל פגישה ראשונה, נפלתי הרבה פעמים על זה."
"ספר לי." חייכתי אליו, והוא צחק והתחיל לספר על שתי פגישות ראשונות הזויות שהיו לו, כל אחת מהן במקום יותר הזוי מהשני. הקטע במקומות האלה היה שבשום אופן לא היה יכול להיות יותר קל ממה שהוא ניסה לעשות, כי האווירה הייתה מעיקה, כי היה הרבה יותר עמוק בכל השיחות האלה, דברים שלפי דעתו לא צריכים לדבר עליהם בפגישה ראשונה.
"הראשונה נועדה בעיקר כדי להכיר ובשביל לפתוח שאלות מסקרנות לגבי העתיד. הרי לא תספר את כל קורות החיים שלך על הפגישה הראשונה, אלא תשאיר משהו שיעניין את הפרטנר להמשיך להיפגש איתך."
"הגיוני," צחקתי, "אצלך זה כבר קרה."
"באמת?" הוא צחק בחיוך, ולקח עוד שלוק מהבירה שלו. עשרים דקות קודם לכן הוא שאל אותי אם אני רוצה לשתות משהו, אבל סירבתי בנימוס. לא הייתי במצב רוח לשתות משהו, פשוט רציתי קצת לדבר איתו ולשנות אווירה מהבית ברחוב שקד. אמרית לו בחיוך שנורא מעניין אותי לראות את הברים האחרים שהם יוצאים אליהם, ולהשוות לפה. הוא צחק ואמר שאני תמיד מוזמנת, ושמעניין אותו לדעת איזה מהם אני הכי אעדיף.
"מה זה אומר?" הסתכלתי עליו בחיוך. הוא הניח את כוס הבירה שלו על הדלפק, וחייך אליי, מלטף את האמה שלי. הוא צחק צחוק קטן, והרים את מבטו אל עיניי. הוא התקרב לאט, בודק שהוא עושה משהו שהוא בסדר, ואני צחקתי והתקרבתי אליו חזרה. הוא נישק לשפתיי, נשיקה מענגת, בטוחה, ואני החזקתי חזק בלחי שלו, מקרבת אותו עוד יותר אליי, מרגישה את כל התשוקה שלי מתפוצצת בפנים. לעזאזל, זה כל כך שונה כשיש כימיה רגשית.
"זה אומר שאני הייתי שמח לראות אותך עוד פעם," הוא אמר לי בחיוך כשהוא קרוב אליי, מחזיק בידי.
"תכתוב לי שוב על פתק מקום יום ושעה, אני מבטיחה לנסות להגיע." אמרתי לו בחיוך. הוא צחק ונישק לשפתיי שוב, באותה עוצמה. זה פשוט טוב יותר, טוב הרבה יותר.