נורמלי מידי

הסתכלתי עליו, ותהיתי למה אני לא יכולה להתאהב בבחור כמוהו, למה אני לא יכולה פשוט לשקוע בעיניים החומות המקסימות האלו,ולשכוח הכל.
תארו לכם כמה נחמד זה היה אם הייתי יכולה להתחתן עם בחור כמוהו, ללדת לו כמה ילדים ולחיות באושר ועושר בפרבר באמצע שום מקום.
אני מביטה בו לפתע, ומבינה למה זה לא יעבוד, למה אין מצב שאני אצליח לחיות עם בחור כמוהו.
"אני חושבת שאנחנו צריכים לדבר." אני אומרת, קולי לא בדיוק שקט, אבל אפשר בהחלט לשמוע ממנו שאני רוצה להסתרר תחת סלע או משהו.
"זה לא אני זאת את?" הוא שואל אותי, ואני מבינה כמה זה לא היה בסדר מצידי לומר זאת, אך אני באמת לא יודעת מה עוד יכולתי לומר.
"תקשיב, אתה בחור ממש נחמד-" אני מתחילה לומר, אך לא מסיימת בגלל שברגע שנאי רואה את פניו, אני מבינה שאני אומרת את הדבר הלא נכון פעם אחת נוספת.
אני נאנחת, לא יודעת איך בדיוק לנסח את דברי, נראה כי כל מה שיוצא מפי הוא כמו סכין שנכנס עמוק יותר ויותר אל תוך ליבו, ושלא חשוב מה אומר זה עדיין יכאיב לו.
"אני באמת הבעיה," אני אומרת ותופסת את ידו בשביל שהוא יקשיב לי."אתה בחור טוב," אני מתחילה לומר ואז מתקנת את עצמי."אתה הבחור המושלם," אני מביטה בו, ומקללת את עצמי על מה שאני עומדת לעשות." אבל אני מקולקלת יותר מידי בשביל זה." אני מצביעה עלינו אך יודעת שזה רק תירוץ, שזה לא באמת מסביר כלום, אבל לא ידעתי יותר מה לומר.
"חשבתי שאת עומדת לומר שאני יותר מיד נורמלי בשבילך." הוא אמר, קולו שקט, אך הוא מתקרב אליי, אולי הוא רוצה להראות לי שאני טועה, שאנחנו יכולים להצליח, נאי מקווה שכן.
"אולי שני הדברים נכונים," אני אומרת, ומתקרבת גם אני אליו."אולי אתה נרמלי מידי עבורי ואני מקולקלת מידי בשבילך." אני אומרת ולפני שנאי מבינה מה קורה אני מוצאת את עצמי מצמודה אליו, עיניו החומות מביטות עמוק אל תוך עיני, ואני רוצה להישאר בין זרועותיו לנצח.
"אני אוכל לחיות עם העובדה שאת מקולקלת," הוא אומר ונושק קלות לשפתיי."אךהאם את יכולה לחיות עם הנורמליות שלי?"הוא שואל ומנשק אותי פעם נוספת, היה לי ברור שאם נעבור את זה עכשיו, אז אולי אוכל לקבל את הסוף הטוב שלי איתו.
אני מחייכת אליו, אני לא יודעת מה עוד לעשות, הוא רצה לתת לנו הזדמנות, אז למה שנאי אמנע זאת ממנו?
"זה יהיה קשה, אך אני אתמודד."