נורות אזהרה

כשהוא כותב לי הרבה מחמאות אני נסגרת, אומרת לו להפסיק. מציבה חומות. אני לא יודעת למה אני שולפת סכינים וציפורניים. אני פשוט עושה את זה. אני שונאת את זה. אני לא מצליחה להפסיק.
הוא רושם לי מילים יפות, הוא אומר לי את כל הדברים הנכונים. אני מנסה לגרד עוד למצוא פגמים. אני מתחננת לפגמים, לנורות אזהרה. כי נורת האזהרה הכי קשה היא כשאין בכלל נורות אזהרה. אנחנו צוחקים, השיחה אתו קלה. אני לא שוקלת מילים ולא זמן של מתי הפעם האחרונה שעניתי לשיחות. פגשתי אותו לא מזמן, הוא כבר מכוון למערכת יחסים. אני נמצאת בתחום אפור. הוא לא יודע שמבחינתי אני מגששת באפלה. אני גם לא ידעתי. בלי שום מטרה הולכת מהורהרת מחפשת משהו, כל דבר ומבלי לדעת מה אני צריכה למצוא.
הפחד הכי גדול שלי הוא שהוא הבין את מה שאני הבנתי רק היום- שאני פשוט מבריחה אותם. גורמת להם לתהות מי אני והם מתמוססים ונעלמים. אני שואלת את עצמי אלף פעם. למה הוא לא הולך? שילך כבר!
ואז בדיוק שאני חושבת שזהו, שהוא ילך, הוא אומר שהוא מבין. שהכול בסדר. למה הוא כזה? מה דפוק בו שהוא לא נעלם? והינה אני מוצאת נורת אזהרה נוספת. אם הוא היה הולך הוא היה מגיע בדיוק לאותו מקום.
רועדת מול ההבנה שלי, הדמעות מתחילות לרדת. כשאני מסיימת את השיחה- הוא רושם לי: אני כאן, אני לא הולך. לפחות לא כרגע.
מי אתה? חתיכת אידיוט. תברח. אתה לא ראית אותי אף פעם, וכמעט שלא דיברנו. תברח.
אבל הבעיה היא לא בו, היא בי. ואם ילך או שיישאר זה לא משנה כי אני הבנתי עוד משהו על עצמי.