נוצץ כמו יהלום, איתך מרגיש כמו בחלום

אם את מתאהבת בשני אנשים, את תמיד תבחרי בשני.
כי אם באמת היית מאוהבת בראשון, לא היית מתאהבת בשני.
אבל מה קורה שבאמת יש לך רגשות לשניהם? מה אם את באמת אוהבת את האופי השונה של כל אחד מהם?

נקודת מבט להב:
נעלתי את נעלי הספורט אלגנט הכחולות שלי שמתאימות בדיוק לחולצה הכחולה המכופתרת עם הג'ינס הבהיר שלבשתי.
העברתי יד בשיער החום שלי כדי לסדר אותו. עמדתי מול המראה שתלויה בכניסה לחדר והתזתי מהבושם שני שפריצים שככל הנראה לא יישארו להרבה זמן.
יצאתי מהחדר שלי, לקחתי את המפתחות של הג'יפ השחור שלי.
"אני נוסע איתו היום," עילאי אמר ולקח את המפתחות מידי.
"לא אתה לא." צחקתי ודחפתי אותו מהכתף. ירדתי במדרגות אל עבר כניסת הבית.
"להב!" נואל קראה לי ורצה במדרגות. היא קפצה עליי בחיבוק ובתגובה החזרתי לה.
"כן קטנה שלי?" שאלתי אותה תוך כדי שהעברתי את שיערה הבהיר והחלק אל מאחורי האוזן.
נואל היא החולשה שלי, אחותי הקטנה שמהפנטת את כולם ומסובבת את כולם על האצבע הקטנה שלה.
"תשמור על ליאם, שלא יעשה שטויות, בסדר?" היא ביקשה וראיתי את המבט המתחנן שלה.
"נוני שלי, את חייבת להשתחרר מהבן אדם. הוא בן תשע עשרה, את בת שש עשרה, והוא החבר הכי טוב שלי." ליטפתי את הלחי שלה, נתתי לה נשיקה קטנה על המצח ויצאתי מהבית.

נקודת מבט של עילאי:
תמיד הייתי הגאווה של אמא והבושה של אבא. למה בושה? כי אף פעם לא הסכמתי לקחת חלק בעסק המשפחתי.
נואל הייתה הנסיכה הקטנה של אבא, המתנה שלו. ושלי.
להב היה הגבר במשפחה, הבעייתי, התאום המופרע מבינינו. אולי אנחנו דומים ביופי אבל מאוד שונים באופי.
"עילאי?" נואל נכנסה לחדרי בשקט, עמדה ליד המיטה שלי ושיחקה עם האצבעות שלה. היא תמיד עושה את זה שהיא לחוצה או עצובה.
"מה יש נוני?" שאלתי וקמתי לחבק אותה. היא רעדה, תמיד זה קורה לה שליאם יוצא.
"הוא מבלה עם בנות, הוא סתם משלה אותי." היא יבבה.
"את יודעת מה אני חושב על ליאם, מגיל חמש שהוא קבר את הראש שלי בחול לא אהבתי אותו.״ צחקתי וראיתי שעלה חיוך קטן על פניה.

נקודת מבט של נואל:
אחרי השיחה עם עילאי נכנסתי לחדרי ונשכבתי על המיטה, הסתכלתי על התקרה הסגולה שתמיד מרגיעה אותי. רגע, למה אני סובלת בזמן שהוא נהנה?
קמתי מהמיטה, נכנסתי למקלחת שבחדרי וכשיצאתי מרחתי קרם גוף על העור החיוור שלי.
עילאי ולהב יצאו שזופים ואני יצאתי הרוסיה, לא קשורה למשפחה.
הסתכלתי במראה, ולא אהבתי את מה שראיתי. הבנות בבית הספר דאגו טוב מאוד להוריד לי את הביטחון.
ראיתי במראה ילדה מוזנחת עם טרנינג אפור, קוקו מרושל ופנים יפות אבל לא מטופחות.
פשטתי את בגדיי, לקחתי מהארון של אמא שמלה אדומה צמודה לגוף, מאז שהייתי קטנה רציתי לשים את השמלה הזאת.
היא הייתה קצרה וצמודה בעלת שרוולים ארוכים. נעלתי את נעלי העקב השחורות שלי.
עשיתי בייביליס בשיערי השטני הארוך. האיילנר הדגיש את עיניי הירוקות ונתן להן מראה חתולי.
התזתי מהבושם המתוק והזמנתי מונית.
אף אחד לא היה בבית חוץ מהמאבטחים. בטח. משפחת פשע צריכה שומרים.
שנאתי את התואר הזה משפחת פשע. אבל אני, נואל אבן-חן נצר למשפחת פשע.
להב אהב את הכינוי הזה, זה נתן לאנשים דיסטנס ממנו וכבוד. עילאי לעומתו שנא את התואר הזה.
עילאי תמיד היה שונה מכולנו. הוא אף פעם לא השלים עם זה. תמיד העדיף להשיג את הדברים בזכות עצמו ולא בזכות הפרוטקציות של אבא והערכתי אותו על זה.
אף פעם לא הבנתי איך התאומים האלה כאלה שונים וכל כך שונאים אחד את השני. זאת שנאת אחים טהורה.
שהם רבים מפחיד להיות בבית. להב מנצל את זה שהוא הבכור ומזכיר בכל רגע נתון שלו יש יותר מילה מאשר לכל אחד בבית הזה.
הם כל כך דומים ביופי וכל כך שונים באופי.

המונית הגיעה והתחילה לנסוע לכיוון המועדון שליאם ולהב תמיד פקדו. לאחר נסיעה של עשרים דקות הגעתי, שילמתי לנהג ויצאתי מהמונית. נכנסתי למועדון הרועש והאפוף עשן,
הידקתי את אחיזתי בתיקי, לא מסוגלת למצמץ מההתפעלות של המקום החשוך עם אורות האולטרה הסגולים.
התיישבתי באחד מכיסאות הבר הלבנים. הברמן שאל אם אני רוצה להזמין משהו לשתות, הנדתי בראשי.
"אפשר להזמין אותך לרקוד?" שמעתי קול מאחורי, הסתובבתי בעדינות. עמד מולי איש שאני לא מכירה, שיכור ומבוגר.
"אני מחכה למישהו," אמרתי ביובש וניסיתי לנפנף אותו ללא הצלחה.
הוא משך אותי מהיד לכיוון רחבת הריקודים. "עזוב אותי." ניסיתי לשחרר את ידי ללא הצלחה. במהרה ראיתי שאנחנו מתקרבים לעבר השירותים. התחלתי לפחד. לא רציתי שהפעם הראשונה שלי תהיה במועדון, עם זקן בן ארבעים או יותר. הצטערתי שיצאתי מהבית. מה היה לי רע עם הספרים?
"נואל?" שמעתי קול מוכר. פחדתי להסתובב אבל הודיתי לאלוהים שלא קרה מה שהיה אמור לקרות הרגע.
"ליאם." הדמעות זלגו לי מעיניהן. הוא היה נראה מבוהל, העיניים הכחולות שלו הראו דאגה ושיערו הבלונדיני נח על פניו.
"שחרר אותה," ליאם הורה ומשך אותי אליו לחיבוק. הוא חיבק אותי חזק והראה לי שאין לי מה לפחד.
"אנחנו הולכים הביתה הבנת?" ליאם שאל וראו על הפנים שלו שהוא עצבני.
הנהנתי והורדתי את ראשי. ליאם הסתכל על השמלה שלי שהייתה יותר קצרה ממה שחשבתי. הוא שם את העליונית שלו עליי והתקדמנו לעבר הג'יפ השחור שלו. קפצתי לתוך המכונית וריפודי העור קיררו את גופי. ליאם שתק אבל היה עצבני.
"תודה." חייכתי בביישנות.
"זה התפקיד שלי נואל. אני השומר ראש שלך." הוא נאנח והתחיל בנסיעה.
"אתה לא צריך לשמור עליי, אני לא ילדה קטנה יותר!" התעצבנתי והרמתי את הקול.
"אני צריך! זאת העבודה שלי…" הוא נעשה אדיש. אני שונאת שהוא אדיש אליי.
"אני לא ילדה קטנה תפסיק כבר! אני לא צריכה שומרי ראש!" צעקתי.
"אני רוצה לשמור עלייך!" הוא החזיר צעקה. הנה מתחיל עוד אחד מהריבים שלנו.
"למה?!" צעקתי בחזרה והעברתי את שיערי לאחור בעצבים.
"כי אני רוצה לשמור על הילדה שהתאהבתי בה גיל עשר! זאת שלקחה לי את הנדנדה בגן השעשועים. זאת שכל ריב איתה שובר לי את הלב אבל משמח אותי כי אני רואה שאת עושה את זה כי שנינו מרגישים אותו הדבר," הוא התפרץ ואמר.
שנינו היינו מודעים לאהבה שלנו אחד לשני אבל לא יכולנו לעשות שום דבר עם זה כי הוא עובד אצל המשפחה שלי ולי כבר סידרו עתיד אחר.