נופלת- פרק שני

פרק שני
"אני אחזור מאוחר יותר. את תסתדרי נכון?" אמא שואלת בנימה מודאגת תוך שהיא שמה את דבריה בתיק.
אני מגלגלת את עיני כלפיה. "אני ילדה גדולה אמא. אני אהיה בסדר."
"אוקיי. נתראה בערב." ואחרי שהיא יוצאת, הדלת נטרקת מאחוריה.
עוברת פחות מדקה עד שהטלפון שלי מצלצל ואני רואה על הצג את האדם האחרון שרציתי לשמוע ממנו. דבר שלא עוצר בי מלענות לשיחה.
"את באה היום נכון?" היא שואלת בקול מתלהב וקופצני- כיאה לקלסי.
"אני בספק. אני די עייפה." אני אומרת תוך פיהוק מאולץ.
"את תמיד עייפה מותק. נו קדימה יהיה כיף, רק אני.
את.
בבר.
שותות."
טון דיבורה הוא יותר פלרטטני מאשר משכנע, ואם לא הייתי מכירה אותה, הייתי בטוחה שהיא מנסה להתחיל איתי.
"אני לא יודעת… אני לא יכולה לחזור הביתה שיכורה. עד כמה שאמא שלי יודעת, המשקה הכי חזק ששתיתי עד היום היה יין אדום בחתונה של דוד שלי לפני שנה."

לא. אמא לא יודעת על אף אחד מהדברים שעשיתי או שעודני עושה.
היא יודעת שהייתי חותכת, וגם קצת שותה, אבל לפי מה שסיפרתי לה, זה היה לפני שנתיים, ואני "כבר לא במקום הזה". כן בטח.

"אז תבואי לישון אצלי. ממילא רק אח שלי בבית והוא בחיים לא ילשין."
אנחה קלה יוצאת מפי.
"תוכלי להיות אצלי בשבע וחצי?" אני שואלת.
"תבואי יפה."
"אני מגלגלת את עיניי.
"נתראה."
במשך כל היום אני רואה סרטים מצוירים בטלוויזיה, נאבקת בדחף להירדם משעמום.
אני מביטה בשעון המחוגים שתלוי מעל הטלוויזיה. הוא מראה את השעה שבע.
בצעדים איטיים ובחוסר חשק מוחלט, אני קמה לחדרי.
הארון שלי אף פעם לא היה מפוצץ בבגדים, ועל כן, המלתחה שלי מאוד…
מצומצמת.
אני לובשת מכנס קצר ושחור, וחולצה לבנה שלא משאירה הרבה מקום לדמיון. אני ניגשת לחדר האמבטיה ומוציאה משם את הבושם של אחי.
חולני, אני יודעת.
-שנת 2014-
אחרי שסאם מת, חיפשתי דברים להיאחז בהם, למרות שכל החיים שלנו התפרקו.
באחד הלילות שלא הצלחתי לישון בהם, התגנבתי לחדר שלו בבית הישן שלנו וישבתי על המיטה.
החדר נשאר בדיוק אותו דבר מאז שמת.
אני זוכרת שחשבתי עד כמה נורא זה שעוד מעט אף אחד לא יזכור אותו. לא אני כמובן, אני אזכור אותו עד נשימתי האחרונה, אלא השאר.
זאת אומרת, מתישהו, כל האנשים שזכרו אותו- ימותו. אני, אמא, לורן, מייק.
ולא יהיה אף אחד אחרינו שיזכור את סאם אומאלי- הוא לא היה איזה אדם גדול, או חסיד או קדוש.
הוא היה רק סאם. ואיכשהו זה הספיק כולנו.
אחרי ששכבתי על המיטה שלו, הרחתי את המצעים והיה להם את הריח שלו. ואז הפצע נפתח- ותחושת געגועים הציפה אותי וכל שרציתי היה לחבק אותו, ולשמוע אותו קורא לי מעצבנת או כל דבר אחר. הייתי מוכנה לעשות הכל- רק כדי שתהיה לי האפשרות לגעת בו עוד פעם אחת.
קמתי מהמיטה וניגשתי לארון שלו. כשמצאתי את הבושם, ריססתי על עצמי קצת, ואני חושבת שניתן להגיד שזה ריכך את המכה.
כשעברנו לבית החדש, אמא מכרה את כל הדברים של סאם, והיא נתנה לי לשמור רק שני דברים שלו- את הבושם שלו ואת כפפת הבייסבול שלו. היא אמרה שאנחנו צריכות דף חדש, מקום אחר, וכל מה שאני שמעתי זה:" בואי נשכח אותו".
לא הסכמתי לזה, אבל מה עוד כבר יכולתי לעשות?

-ההווה-
אחרי שאני מרססת את עצמי, אני ניגשת לתיק שלי ומוציאה משם עיפרון שחור לעיניים, מסקרה, וקצת קונסילר- אם אני עייפה, לפחות שלא יראו את זה.
במהירות, אני פותחת את המגירה שליד המיטה שלי ומוציאה משם את קופסת הכדורים שלי. אני שונאת לקחת אותם. אני מרגישה כאילו הם מכבים אותי, מונעים ממני להיות אדם אמיתי, למרות שהם אמורים לעשות בדיוק את ההפך.
השעון מורה על שבע וחצי ובדיוק אז אני שומעת את קלסי צופרת לי בחוסר סבלנות מוחלט.
"כלום לא יקרה אם אני לא אקח את הכדור היום" אני ממלמלת תוך שאני משאירה לאמא פתק ומודיעה לה שאני הולכת לישון אצל חברה.
בנשימה עמוקה, אני יוצאת, והדלת נטרקת מאחוריי.
###
"אני מביאה עוד משהו לשתות, את רוצה?" אני שומעת את קלסי במעומעם, כשהיא מנסה להתגבר על קולות המוזיקה הרועשים מדי. אני מהנהנת לאישור. בתוך שניות ספורות היא נעלמת בין ההמון הרוקד בפראות.
בערך בשוט השלישי שלי אני כבר רואה מטושטש, אבל אני לא שיכורה עד כדי כך, שאני אאבד שליטה. ובכל זאת, אני שיכורה מספיק כדי לקרוא לבחור עם העיניים הירוקות שדופק לי מבטים מתחילת הערב.
לא אכפת לי, איך, למה וכמה- אני מתכוונת לחגוג קצת היום.
יש לו שיער שטני וכשהוא קם מהכיסא שישב עליו, אני רואה שהוא גם גבוה. הוא ניגש אליי עם הבעה ערמומית ואני מחייכת אליו חיוך גדול, רחב, ופלרטטני.
אני מושכת אותו פנימה מצווארון חולצתו, ידיו מוצאות את דרכן למותני, ושפתיי נצמדות לשלו בפראות ובלהט. מוזר? אני יודעת. הרי בחורות אמורות לשחק אותה "קשות להשגה" לא? טוב, לא אני. לא הלילה.
אני מפשקת מעט את שפתיי ונותנת ללשונו אפשרות להיכנס לפי.
הוא חוקר ובודק כל פינה, ואני נותנת לו לעשות את זה. ידיו יורדות לאט לאט ממותניי, וגולשות מטה. אני מרגישה את הצורך לקחת שליטה ולמנוע את הדבר הבא שיקרה. אז אני מעמיקה את הנשיקה, ונותנת לו תחושה שאני נשבית בקסמיו.
בעדינות אני נושכת קלות את שפתיו ומתנתקת ממנו.
אני מיישרת מבט לתוך עיניו, מחייכת חיוך מאוהב עד כאב, ופונה ללכת.
ידיו מתנתקות ממותניי במין אילוץ ופיו פעור מעט.
"מיציתי, שנזוז?" אני צועקת לקלסי חזק מספיק כדי שתשמע, ומקווה שגם הבחור עם העיניים הירוקות שומע. היא מעיפה מעליה את הבחור השמיני בערך שהתחיל איתה היום ומסמנת עם סנטרה לעבר הדלת כאות לאישור.
אני מסתכלת לאחור וקורצת לבחור עם העיניים הירוקות כמבקשת להגיד שנהניתי. למרות שלא הייתי מגדירה את הערב הזה כהנאה. אולי בריחה.
קלסי פותחת את הדלת ואנחנו שואפות את אוויר הלילה הקריר.
אני מביטה בשעה- 03:57.
"מישהי חגגה היום!" קלסי מביטה בי עם חיוך ערמומי.
"אם הוא היה טוב, הייתי חוגגת. אפשר להגיד ש…פרקתי קצת." אני מחייכת חיוך קל.
"למה לא אמרת לדין שיבוא איתך?" שאלתי אחרי שתיקה קצרה.
לא רציתי להרוס את התחושה הנעימה שהייתה באוויר, ומשום מה, אחרי ששאלתי את השאלה הזו- התחרטתי מיד.
חיוכה של קלסי נמחק, עיניה הכחולות הושפלו לרצפה, וכשהיא התחילה לדבר קולה הפך מעט לא יציב.
"אה… נכון… הוא נפרד ממני, שכחתי להגיד לך".
ואז היא מחייכת. מין חיוך כזה שמהול בעצב ובשנאה.
"למה לא אמרת לי?" אני שואלת.
"למי אכפת? אני בסדר, הוא סתם זבל". היא אומרת כבדרך אגב.
"קלסי"-"בואי נזמין מונית, אני עייפה" היא קוטעת אותי ואני מבינה מדבריה שהיא רוצה שנחליף נושא.
אני מוציאה את הטלפון מכיסי ומחייגת את המספר.
עד שאנחנו מגיעות לביתה, אף אחת מאיתנו לא מוציאה מילה. לא על דין, ולא על שום דבר אחר.
הפעם, אני מעריכה את השקט.
###

בבוקר שלמחרת, אני מתעוררת במיטה של קלסי, מכוסה, אבל עדיין עם הבגדים של אתמול. אפילו את הנעליים לא חלצתי. הציפית שעל הכרית מכוסה בכתמי מסקרה שחורה. אני מורידה את השמיכה מעליי ומתרוממת מהמיטה. קלסי לא בחדר.
אני מוציאה רגל אחר רגל ונעמדת. הראש שלי מסתובב, ואני מרגישה כאילו זיקוקי יום העצמאות מתפוצצים במוח שלי. בצעדים קטנים ובטוחים, אני מתקדמת לכיוון חדר האמבטיה שבהמשך המסדרון, בכוונה לשטוף את פניי ולמחוק את האיפור שמרוח עליהן.
אני מנסה לשחזר חלק מהאירועים שקרו אתמול. אני לא זוכרת הרבה. אני רק זוכרת שנהג המונית הוריד אותנו ליד שער הכניסה של הבית, ושנכנסנו פנימה.
כשאני מגיעה לחדר האמבטיה אני סוגרת את הדלת אחריי ונועלת אותה.
ידיי מגששות בעיוורון בעודי מחפשת אחרי הברז של הכיור ופותחת אותו.
המים הקרירים נעימים על הפרצוף שלי ואני ממשיכה להרטיב אותם עד שאני מרגישה קצת יותר ערנית ממה שהייתי לפני כמה דקות. האיפור יורד עוד קצת בכל פעם שאני מרטיבה את פניי, וזה גורם לי להרגיש רק קצת יותר טוב. אני נראית כמו עצמי. או שאני לפחות מזכירה את מי שהייתי פעם.
אני מביטה במראה.
יש לי שקיות עבות וגדולות וסגולות- שחורות מתחת לעיניים, והפרצוף שלי נראה כאילו 100 אנשים רמסו אותו. מה קרה למי שהייתי פעם?
אני מגלגלת את עיניי לבבואה שלי. אה, נכון. אח שלי מת. אבא שלי עזב. ו…העולם שלי מתפרק.
בצעדים חרישיים אני יוצאת מהאמבטיה, ויורדת במדרגות לקומה התחתונה כדי לחפש את קלסי.
תמיד אהבתי את הבית של קלסי. לאמא שלה יש טעם טוב. הבית לבן ברובו, ונראה כאילו הוא חלק מקטלוג לרהיטים. הכל תמיד כל כך מסודר ונקי. פעם, גם הבית שלנו נראה ככה, אבל לאמא כבר לא אכפת מאיך שהבית נראה, אכפת לה מלשלם את החשבונות.
אני מחפשת את קלסי במטבח ובסלון והיא לא שם. היא גם לא בגינה וגם לא בשירותי האורחים.
בעודי חושבת איפה עוד אני יכולה למצוא אותה, נשמעת דפיקה בדלת, ולי זה מרגיש כאילו דופקים לי על הראש עם פטיש. בשקט, אני ניגשת לדלת.
אני לא מאמינה למראה עייני כשאני פותחת אותה.
אמא שלי, קלסי ולורן- אחותי הגדולה והמוצלחת עומדות בפתח.
ההלם מתפשט על פניי במהירות. ההבעה על פניה של קלסי היא מפחדת מתנצלת משהו, וההבעה על פניה של אמא שלי היא כועסת. למעשה, כועסת היא מילה קטנה מדי- נראה כאילו היא רוצה לחנוק אותי. את ההבעה על פניה של לורן, אני לא מצליחה לנתח.
בלי להגיד כלום, אמא מעבירה לי נייר מהודר, שעליו כתוב באותיות גדולות, שחורות ומודגשות "פנימיית מקסוול".
אני בולעת רוק וכל מה שאני מצליחה לחשוב עליו עכשיו הוא: "מה לעזאזל הולך כאן?"