נופלת- פרק ראשון
פרק ראשון
"סאם מת."
אלו שתי המילים ששינו את חיי. מהרגע שאחותי הגדולה- לורן, הוציאה את המילים האלו מפיה, עולמי קרס עליי.
אני לעולם לא אשכח את תחושת החנק שהרגשתי בגרון, את סערת הרגשות שבערה בי במהירות כה בלי נתפסת, ואת הגוף שהחל לרעוד. הרגשתי כאילו כל העולם התרוקן מאוויר בבת אחת, וששכחתי איך לנשום.
ואז הכול התחיל להסתובב והאורות נכבו.
אני לא זוכרת הרבה- הלוויה זכורה לי במעורפל. אני זוכרת את אמא שלי מתפרקת על הדוכן, ואת אחותי מתייפחת על הארון.
אבא לא הגיע ללוויה, ומעולם לא הגיע אחריה. הוא נעלם.
מה שאני כן זוכרת זה- שלא בכיתי.
אהבתי את אח שלי כל כך, אבל בלוויה שלו, או בכל הזמן שאחריה, אפילו עכשיו, אחרי שעברו שלוש שנים, והוא מופיע לי בחלומות מדי פעם לפעם, אני לא קמה בוכה או היסטרית. אני עצובה, אבל מעולם לא הורדתי דמעה אחת על אחי.
אני לא יודעת אם זה הופך אותי לאדם חסר רגשות- וגם אם כן, לא באמת משנה לי.
להגיד שלא הרגשתי כלום על לכתו של אחי יהיה שקר- כעסתי, הרגשתי נבגדת ובודדה, אבל לא בכיתי.
אם אני אבכה זה לא יחזיר אותו לתחייה, ואני לא אדם שאוהב לבזבז את הזמן שלו על דברים חסרי ערך.
אחרי שאחי מת- למרות שלא בכיתי, נכנסתי לדיכאון עמוק.
הייתי מלאה כעס על הכול- על המוות שלו, על עצמי, על העולם, על המשפחה שלי, ויותר מכל- על אבא שלי, שנעלם מחיינו כלא היה, והשאיר אותנו להתמודד עם החרא שלו.
השוטרים שחיפשו אותו אמרו שאבא הסתבך בפרשיית כספים, ורשם את הבית שלנו כעירבון, והם הסבירו את בעיית הכסף כסיבה להיעלמותו.
הסיפור היה סיפור שמתאים לכל אחד- מלבד אבא שלי.
מסתבר שאחרי שלווה יותר מדי כסף מהבנק ולא היה ביכולתו להחזיר אותו, הוא נעלם, והשאיר אותנו עם ילד מת, בית שעומד להיות מעוקל בקרוב, והמון סימני שאלה.
אמא התמודדה די יפה- למרות שבלילות- כשהייתי אמורה לישון ולא הצלחתי להירדם- הייתי שומעת אותה ממררת בבכי.
אחותי לורן כבר גרה עם בן הזוג שלה והייתה מעבירה לנו כספים מדי חודש- רק כדי לעזור לנו להתבסס. אמא שכרה דירה קטנה בעלת חדר אחד וסלון. אני הייתי ישנה בחדר ואמא הייתה ישנה על הספה, וככה הסתדרנו.
בשנה שבה סם מת, הייתי במצב נורא. הדרדרות ניכרת בלימודים, סמים, אלכוהול, סקס, והייתי "פוגעת בעצמי עקב הדחקה" – כמו שהפסיכיאטר שהקצו לי נהג להגיד.
כשאמא ראתה את הסימנים שנמשכו לכל אורך הזרועות שלי היא החליטה שאני צריכה טיפול.
בגלל זה היא מימנה לי פגישות עם פסיכיאטר (שלא יכלה להרשות לעצמה) והוא נתן לי כדורים נוגדי דיכאון. אמר שזה אמור לגרום לי להרגיש שמחה, ולהפסיק לפגוע בעצמי.
כך או כך, הכדורים שלקחתי היו אמורים לעצור את הדיכאון הכפייתי שלי ולהפוך אותי לאדם ככל בני האדם.
והם עשו את זה. בשנתיים האחרונות, אני מתנהגת בדיוק כמו שהתנהגתי לפני שאחי מת.
נורמלית לחלוטין.
ברוב הזמן, אני בכלל שוכחת שאני תחת השפעת הכדורים.
ובזמן שלא…
-ההווה-
אני יושבת במרתף של מייק. הוא חשוך וקר למרות שאנחנו בשיא חודש אוגוסט. אני לבד, מחכה שמייק יביא את הגרמים האחרונים שנשארו לו. ההורים שלו נסעו ליומיים אז יש לנו הזדמנות פז "לצאת קצת מהשגרה"- בתקווה שזה ישכיח ממני את הכאב שמלווה אותי.
לפני שאני מספיקה לשקוע במחשבות, אני שומעת צעדים יורדים לכיווני- מייק חזר. "יש לי קצת…אממ 4 גרם, אולי 5" הוא מביט בי כאשר השקית הקטנה בידו. האבקה הלבנה בה גורמת לי לחוש בחילה, ואני מרגישה את בטני מתהפכת בקרבי. אני רוצה להקיא. לא מהסם עצמו- אלא מהמחשבה על הפעולה שאני עומדת לעשות, ואני לא יכולה שלא לתהות, מה סאם היה חושב על זה?
זו לא הפעם הראשונה שלי. הפעם הראשונה שלי הייתה בערך שישה ימים אחרי הלוויה שלו. באותו יום- פשוט לא יכולתי לשאת את הכאב, ואת האשמה ואת הכעס.
-שנת 2014-
אז התקשרתי למייק וביקשתי שיפגוש אותי בחנייה של הבית שלי, בשתיים עשרה וחצי. הוא הבין מה אני רוצה- ידעתי זאת לפי הטון שלו כשדיברנו בטלפון. או שאולי אמרתי לו ואני לא זוכרת.
לכל אלו מכם שתוהים מי זה מייק- מייק היה החבר הכי טוב של אח שלי, ובתור האחות הקטנה והחטטנית, ידעתי בדיוק מה הם עושים בחדר כשהדלת סגורה, פעם אפילו תפסתי אותם חצי מסטולים כשההורים היו בבית.
למרות שהוא היה קצת מופרע, אח שלי היה בן אדם טוב, ומבחינתי, גם אם היה רוצח מישהו- הייתי אוהבת אותו בכל מאודי.
בכל מקרה…
מייק הביא את מה שרציתי שיביא.
לצאת מהבית היה החלק הקל של הסיפור- אמא ישנה על הספה בסלון והייתה כל כך עייפה עד שלא שמה לב שפתחתי את הדלת החורקת של הבית והתגנבתי החוצה.
כשיצאתי הוא כבר חיכה.
"את יודעת איך עושים את זה?" –"לא" החזרתי בעוד ירדתי במדרגות שמובילות מהשער לכיוונו. הוא הגיש לי קשית קטנה בצבע אדום ארגמן.
"הדרך הכי בטוחה ונקייה היא פשוט לשאוף את זה פנימה- זה לא משאיר עקבות, וזה לא כואב." הנהנתי. הוא הוציא מכיסו שקית לבנה וקטנה, פתח אותה ושפך קצת אבקה על כף ידו. "את בטוחה שאת רוצה לעשות את זה?" הוא ווידא.
"כן" אמרתי, למרות שממש לא הייתי בטוחה, אבל זו הייתה הדרך היחידה שעלתה במוחי באותו יום. רק רציתי לגמור עם זה, להיות בעולם אחר.
הוא הסביר לי שוב בדיוק איך אני צריכה לעשות את זה.
בתנועה חדה, הצמדתי את אפי לקצה אחד של הקשית ואת השני לאבקה שעל ידו של מייק.
ושאפתי פנימה.
בשניות הראשונות לא הרגשתי כלום, הכאב עדיין היה קיים בי, והעולם מסביב לא השתנה- אפילו לא קצת.
ואחרי כמה דקות, אני זוכרת שהרגשתי את החיוך נמרח לי על הפנים מאוזן לאוזן וחשבתי שאם לא היו לי אוזניים החיוך היה קורע לי את הפרצוף. אני זוכרת שגם מייק חייך כשראה שאני מחייכת. הפעם הראשונה מאז…שחייכתי. ואני זוכרת את התחושה כשלקחתי עוד שאיפה, ועוד אחת. איך הכול פשוט התפוגג. כאילו סאם לא מת, כאילו אבא עדיין כאן. כאילו אני האדם הכי נורמלי על פני כדור הארץ.
-ההווה-
"כריס?" הוא מעיר. אני ממצמצת כמה פעמים כדי לחזור לזמן הזה, וכשאני חוזרת- אוחזת בי תחושת אשמה נוראה אשר מעורבבת עם קור מקפיא עצמות.
מייק שופך את כל תכולת השקית על השולחן ומעביר לי קשית. "ליידיס פירסט" הוא מצהיר, בתקווה לעורר בקצה פי חיוך קטן.
הוא נכשל.
אני מגלגלת עיניים אליו ושותקת, חוטפת את הקשית מידו ומצמידה אותה לאבקה. הפעולה הזאת כבר מוכרת לי היטב- בהתחשב בעובדה שאני עושה את זה לפחות פעם בשבוע. ככל שאני עושה זאת יותר אני מבינה שהתחושות כבר לא מתפוגגות- הם פשוט נחלשות, וזה אמנם לא משכיח הכול, אבל זה עדיף על פני כלום.
אני שואפת את האבקה ועוצמת עיניים.
שנייה, ועוד אחת. שישים שניות שהופכות לדקה, ומאה ועשרים שניות שהופכות לשתיים.
"ככה טוב יותר", אני אומרת אחרי שאני מתחילה להרגיש קצת מנותקת ומעבירה לו את הקשית. הוא זורק אותה לצד השקית.
אני חייבת להודות, שאף פעם לא ראיתי את מייק תחת השפעת סמים. הוא כאילו לא צריך את זה.
אף פעם לא הבנתי את זה- מייק הוא סוחר סמים. כולם יודעים את זה- אבל הוא לא משתמש בסחורה שלו. בכלל. אם ככה, מה הרעיון בלמכור את זה, אם זה לא משמש גם אותך? האמת, הוא בן אדם שמח רוב הזמן. וברוב המקרים הוא אפילו לא צריך להיות מסומם כדי להיות שמח. או על כדורים.
"אמא שלך לא בבית היום?" הוא שואל.
"כנראה…לא יודעת…למי אכפת…"
הוא מגחך, ואני מחזירה גיחוך קל.
למרות ששנינו יודעים שזה לא מצחיק, אנחנו מתגלגלים מצחוק.
ואני לא יודעת מה גרוע יותר, זה שאני מסוממת לחלוטין, או התחושה שאני מנסה לטשטש.
שתי המחשבות האלו מתבלבלות בראשי ולפתע פלאשבקים מהעבר חוזרים אליי. זרמי זכרונות מציפים אותי ואני מוצפת רגשות ויש לי תחושת בחילה נוראית.
ואז אני מקיאה.
אני מקיאה על השולחן שעליו מייק פיזר את האבקה, ומשחיתה אותה לגמרי. הורסת כל חלק וחלק בה. מוחקת כל זכר לקיומה.
"לעזאזל כריס" הוא מתעצבן. "אלו היו החמישה גרם האחרונים שהיו לי." אני מנקה את שאריות הקיא מפי בעזרת גב כף ידי ומוחה על דבריו-
"סליחה שאני לא מכוונת את הקיא שלי למקום יותר נוח!" אני מרימה את קולי. הוא מביט בי, והדבר היחיד שנשקף מהבעתו הוא חמלה. כאילו הוא מרחם עליי. כאילו לא הקאתי עכשיו על כל הסחורה האחרונה שהייתה לו.
תמיד כשהוא מביט בי יש לו מבט כזה- אני חושבת שהוא מפחד שאם לא ירחם עליי, אני אתפרק. כאילו אני צריכה את הרחמים שלו.
"פשוט תשכחי מזה…" הוא עוצר לרגע ומעוות את פניו כשהוא מביט בקיא. "את רוצה שאסיע אותך הביתה?" –" לא, זה בסדר…אני אלך ברגל, לא יזיק לי קצת אוויר צח." הוא עדיין מביט בי. "אוקיי."
אני קמה מהרצפה הקשה והקרה שעליה ישבתי עד עכשיו. "תודה, ו…סליחה על כל הבלגן שעשיתי" אני משפילה את עיניי אל רצפת הפרקט שמעטרת את המרתף. "זה בסדר כריס, פשוט…פשוט לכי הביתה. תנשמי קצת אוויר." הוא מחייך חיוך קטן.
מזויף?
אני מהנהנת, למרות שהוא עדין לא מביט בי, ופונה לכיוון המדרגות בלי להגיד מילה. הרגליים שלי עייפות ובקושי מצליחות לעלות את 10 הסנטימטרים שהמדרגות בנויות מהם. אני מחזיקה במעקה חזק כל כך עד שפרקי אצבעותיי הופכים לבנים. אני נתלית עליו, נותנת לו להחזיק את השאריות שלי, ופשוט עולה.
כשאני מגיעה לדלת הכניסה של הבית, אני פותחת אותה חרישית- דבר לא הגיוני בהתחשב בעובדה שאין אף אחד בבית, חוץ ממייק כמובן.
רוח אמצע אוגוסט חמה נושבת על פניי כשאני פוסעת החוצה.
בכל צעד שאני עושה במעלה הרחוב, גשם של ברד יורד על ראשי ודחפורים קודחים במוחי.
"סאם. סאמוש. סמואל. אח גדול שלי, בבקשה תחזור, אני צריכה אותך."
אני לוחשת לעצמי בעודי הולכת על המדרכה המובילה לביתי.
ואז אני מתחילה לחשוב על אבא.
ואני מתמלאת כעס. "לא רציתי את כל זה!! לא רציתי שום דבר מזה!" אני מתחילה להרים את קולי, והדמעות, שלא שמתי לב לקיומן קודם לכן, מתחילות לרדת במורד הלחי שלי, והם הדבר הכי חם שנגע בי בשעה האחרונה.
אני שונאת לבכות.
"חתיכת בן זונה מזדיין! איזה מין חלאה אתה?! נוטש את המשפחה שלך ומשאיר את הבת שלך עם פאקינג צלקת לכל החיים?!"
עכשיו אני צועקת. מרימה את קולי וראשי ומסתכלת אל השמיים. צועקת את כל מה שאני צריכה לצעוק, בתקווה שככה הכול פשוט יתרוקן החוצה ממני, עד שלא יישאר בי כלום.
אני אשאר גופה מתה על המדרכה.
אפסיק להפריע לעולם.
בבוקר ימצאו אותי, ויודיעו על כך בכותרות הקטנות והפחות חשובות- שנועדו רק כדי למלא את המסך.
"צעירה נמצאה הבוקר ללא רוח חיים על המדרכה בשכונת מגורים ליד מרכז העיר. סיבת המוות היא- החיים".
יקדישו לסיפור שלי שתי דקות על המסך ויצרפו תמונה מכוערת שאמא תבחר.
אולי אז אבא ייזכר בי- אולי אז יכאב לו. ואולי לא.
אבל כלום לא קורה. ראשי עדיין מופנה לשמיים הכהים והאין- סופיים שמעליי. דמעה חמה נוזלת על הרקה הימנית שלי. אני עוצמת עיניים ופשוט מתרכזת בנשימות שלי.
"זה לא יכול להימשך ככה יותר."
אני פותחת את העיניים ומתחילה לרוץ. הרגליים שלי הופכות למנועים של מטוסי סילון, והן מעיפות אותי הכי מהר שהן רק יכולות. הרוח נושבת על פניי, ואני מתאמצת להתעלם מהכאב החד שמפלח את ראשי.
אם אני אעצור עכשיו, אני לא אגיע.
אז אני ממשיכה לרוץ.
ולרוץ…
ולרוץ…
כשאני מגיעה לרחוב שלי, אני מרשה לעצמי להאט קצת את הקצב. אני מחפשת את המיני ואן הלבן של אמא בין כל המכוניות ורואה שהוא לא שם- הבית ריק. זו ההזדמנות שלי.
אני עולה במדרגות ופותחת את שער הברזל הכבד, שמשמיע חריקה קלה כשאני דוחפת אותו. במהירות שיא אני מדלגת מעל המדרגות שמובילות אל ביתי. כשאני מגיעה אני שולפת את המפתח מכיסי האחורי, בידיים רועדות אני מכניסה אותו למנעול, מסובבת, ופותחת. וסוגרת את הדלת מאחוריי.
אני ניגשת למטבח- למגירת הכלים- ושולפת סכין גדולה וחדה.
אם אמות עכשיו- זה כבר לא ישנה לאף אחד. אני אוכל למות בשקט, ובלי הפרעות- לגסוס לאט ולמות בייסורים כשאף אחד לא יכול לעשות עם זה כלום. הרי למה כבר נשאר לי לחיות.
בידיים לא יציבות בכלל, אני מניחה את הסכין ליד מפרק כף ידי, אבל לא נותנת לה לגעת בי.
אולי אני בכל זאת מפחדת למות? אולי יש לי עוד סיבה להישאר?
ובעקבות הספק הקל הזה אני שומטת את הסכין מידי- שומעת אותו נופל על הרצפה ואני נופלת לידו.
פחדנית.
אני נאחזת בשבבי תקווה לא קיימים, רק כדי להישאר חלק מהעולם המלא ייסורים הזה. חלק מהעולם שגורם לי לרצות לעזוב אותו.
אני לא מפחדת לעזוב אותו- אני מפחדת להישאר בלעדיו.
אני נשארת על הרצפה עד שאני שומעת את נהימת המנוע המוכרת לי היטב. בכוחותיי האחרונים אני מתרוממת, מחזירה את הסכין למגירה ומדביקה חיוך מזויף על הפנים.
אני מעמידה פנים שבאתי למלא לעצמי כוס מים כשאמא נכנסת הביתה.
"או, את ערה עדיין." היא אומרת מופתעת כשהיא נכנסת.
"כן, אני בדיוק הולכת לישון. לילה טוב." אני מחזירה לאמא ומחייכת חיוך מאולץ.
אני פונה ללכת, בעוד היא צועקת מאחורי- "את בסדר ילדה שלי?"
"הכל מצוין אמא." אני אומרת בקול יציב ככל האפשר ונעלמת לתוך חדרי.
כל מה שאני יכולה לחשוב עליו כרגע, זו המיטה שלי. אני רק רוצה את השמיכה מעליי ואת הכרית מתחת לראשי, כדי שאוכל לחמם את גופי הקופא מקור, ולהתכרבל עם הזיכרונות.
אני חולצת את המגפיים השחורות והישנות שלי, מורידה את הטי- שירט המיוזעת שלי, ואת המכנס הצמוד.
בצעדים כבדים ואיטיים אני ניגשת לשידת הלילה שלי ומוציאה ממנה את קופסת הכדורים שלי.
אחרי שאני בולעת אחד, אני נכנסת למיטה ומכבה את מנורת הלילה הפרחונית שלי.
"שרדת עוד יום כריס" אני לוחשת- ואני לא יודעת אם זה טוב או רע.
ובעקבות המחשבה הזו, אני נודדת לשינה עמוקה.
תגובות (0)