נועם שלי- איך זה התחיל (1)

"היי, אל תדאגי. אני אעזור לך פה, דקה אני מפנה פה את כולם ויהיה לך שקט."
כשהוא ניגש אליי אז, לא חשבתי שהוא חתיך. היה לו שיער שתני כהה, עיניים חומות מלאות הבעה חמימה ומזמינה, סנטר מתוק עם סהר הפוך מתחת לשפה, שפתיים כמו שני גלים שרוכבים על מזרן מתנפח.
נכון יותר לומר שלא שמתי לב לאף אחד מאלה באותו יום. היום שבו פגשתי אותו לראשונה.
הייתי מדריכה בתנועת נוער, לא כל כך מוכרת, והעברתי פעולה במבנה של מועדון הנוער.
זו היתה פעולה שתכננתי במשך המון זמן. מאז שנכנסתי להדרכה בערך.
כבר אספתי סרטונים שונים שמראים אנשים בחברה הישראלית, מסבירים את החשיבות של סולידריות ועזרה הדדית ועד כמה ישראלים מצטיינים בזה.
הכנתי פנקס לכל אחד או אחת שבו ירשמו אנשים טובים שהם פוגשים ומעשים טובים שהם עושים לטובת החברה. התקלים היו בלתי נמנעים, כדרכן של פעולות..
תקל ראשון: הגיעו שלוש בנות, מתוך ארבעים.
תקל שני: למחשב של המועדון לא היו רמקולים והווליום היה נמוך מאוד.
תקל שלישי: תנועת נוער אחרת השתמשה במועדון באותו הזמן. והם היו רועשים. מאוד.
מצאתי את עצמי מבקשת מהם שוב ושוב שיהיו בשקט, ושוב ושוב הם הרעישו מחדש.
מיותר לציין שהחניכות התבאסו ומיותר לציין שגם, ובעיקר, אני. הייתי על סף בכי כשעברה כמעט שעה מתוך השעה וחצי שהוקצו לפעולה, כאשר החניכות כבר איבדו את הריכוז בסרטונים חסרי השמע והפעולה כבר סומנה בראשי ככישלון.
אך לפתע הוא הגיע, לבוש במדי תנועת הנוער היריבה והרועשת, והבטיח לעזור לי ולעשות שקט.
הוא התחיל לתמרן ולדבר עם כולם, ותוך דקה או שתיים, הדלת היתה נעולה ומספר מצומצם של מדריכים נשאר בתוך המבנה להכין פנקייקים, כאשר שאר המדריכים והחניכים שיחקו בחוץ.
הרגשתי אסירת תודה, אולי אפילו ניצוץ של הערצה כלפיו.
"איך קוראים לך?" שאלתי.
"נועם, נעים מאוד," הוא הפטיר ולא השאיר לי זמן להודות לו כששאל מיד, "את רוצה שאני אחבר לכן בוקסה למחשב?"
פערתי את עיניי, לא מסוגלת לענות כשגוש של רגש עלה בגרוני. הבטתי בנער שהיה כל כך להוט לעזור לי, בטני מכווצת ברגש לא מוכר, והנהנתי.
הוא הסתובב ונכנס אל המטבח של המועדון כשהוא קורא, "רמי, אחי! בוא תעזור לי להביא את הבוקסה, יש פה מישהי שצריכה אותה".
לא ידעתי שהם יחפשו במשך שתי דקות שלמות אצל מי נמצא המפתח למחסן, לא ידעתי שמה שהם קראו "בוקסה" היה רמקול של הופעות, גבוה יותר מהברך שלי, ושהוא רגיש מאוד כך שכל מכה קטנה עלולה לדפוק אותו, ושכבד מאוד להרים אותו. לא ידעתי שכל כך מסובך לחבר את הכבלים של הבוקסה לחשמל ולמחשב, לא ידעתי שהיא לא תתחבר למחשב אז הם יפעילו לנו את הפלזמה ויחברו הכל מחדש, ולא ידעתי שאת כל אלה נועם ורמי יעשו בשבילי, בלי לתת לי לנקוף אצבע, בזמן שהם השאירו מדריך אחר שיטגן את הפנקייקים.
"תודה לכם!" אמרתי, כמעט עם דמעות בעיניים, כשהחניכות שלי סוף סוף ישבו מול הפלזמה ושמעו היטב את הסרטונים, ורמי ונועם נעמדו בצד, מרוצים ומתנשפים.
"בכיף," הם חייכו ואז מיהרו לחזור למטבח, למדריך שהם נטשו לבד עם הפנקייקים.
המשך הפעולה זרם ביעילות ובקלות, ואחרי שהסתיימה הפעולה נשארתי קצת עם החניכות לפטפט.
"אני מה זה רעבה!!" ייללה יעל, אחת החניכות, לפתע.
"בא לי פנקייק," אמרה לילך, חניכה אחרת. "רומי," פנתה אליי, "את חושבת שהם יסכימו להביא לנו?"
גיחכתי. אין מצב שהם יביאו לנו פנקייקים,
א: כי יש להם הרבה חניכים ואין מצב שיישארו להם פנקייקים ספייר, החניכים שלהם בטח מתחרים על כל פירור.
ב: כי אנחנו תנועות יריבות, מאז ומתמיד היתה בינינו אווירה תחרותית ועויינת. שיתופי פעולה בכלל לא היו אופציה. יש סיכוי יותר גדול שהם יחלקו את הפנקייקים להומלסים ברחוב מאשר שיכבדו אותנו.
אבל מכיוון שאני דמות חינוכית, נתתי צ'אנס לסולידריות הישראלית.
"למה לא? לכי תשאלי אותם", אמרתי.
בדיוק באותו הרגע נועם יצא מהמטבח.
"סליחה," פנתה אליו יעל, "אפשר בבקשה פנקייקים?"
הבלעתי חיוך והבטתי בנועם, מסוקרנת לראות כיצד יגיב. הרי הוא עזר לי קודם, אז אולי הוא שונה.
הוא הביט ביעל, ואז בלילך, ולבסוף בי, ואמר שהוא ילך לבדוק. לא עוברת דקה והוא יוצא מהמטבח כשעל ידו ערימת פנקייקים שלא הייתה מביישת משפחה שלמה, ובידו השנייה סירופ שוקולד.
הוא התכופף אל יעל, רגליו הארוכות יציבות כשנשען עליהן, ושאל כמה שוקולד היא רוצה על הפנקייק. הוא עבר כך בין כולן, מפנק כל אחת לפי בחירתה, ולבסוף שאל אם גם אני רוצה. כשסירבתי הוא הרים את גבותיו. "בטוחה?"
"כן כן, תודה רבה!" אמרתי.
"בכיף, באהבה. אם את מתחרטת, או שמישהי רוצה עוד, אתן מוזמנות לבוא לקחת. למרות שאנחנו צריכים ללכת עוד מעט אז אל תחכו עם זה," אמר נועם, עיניו על עיניי חמימות כמו זוג שמשות, ונכנס חזרה למטבח.
נשארנו שם עוד הרבה אחרי שהמדריכים עם הפנקייקים עזבו, אז הגענו איתם להסכמה שהם ינקו חצי מהמועדון ואנחנו ננקה את החצי השני. כמה דקות מאוחר יותר, ישבנו, אני ושלוש החניכות, על הספות של המועדון.
"אני חושבת שהמורה למדעים היא הכי מעצבנת," אמרה לילך, משחקת בשערותיה.
"נכוווון, היא מה זה מעצבנת," הסכימה יעל בהתלהבות.
נאנחתי, מיואשת מלנסות להוביל את השיח לאפיקים חיוביים, והתבונננתי בנועם שעמד ממש לידינו כשמגב בידו וגרף את המים והחומר שהציפו את הרצפה.
תהיתי לפתע אם הוא בחר לשטוף את הרצפה דווקא לידינו כדי לקבל ממני תשומת לב. תהיתי אם הוא היה נחמד אליי לא רק בגלל שהוא נחמד באופן טבעי לכולם. אולי הוא מנסה למצוא חן בעיניי.
המחשבה הזאת ריגשה אותי אך גם מילאה אותי חשש מלצפות לדבר שאינו בטוח בכלל. אולי הוא באמת סתם בן אדם ממש נחמד. אולי הוא רואה בי סתם מישהי.
באותו רגע נכנסו למועדון שתי נערות שקשה שלא להכיר. רוני ושהם.
שהם מאיר היא אחד האנשים עם הביטחון עצמי הכי מופרז שיש. היא מסוגלת לרקוד באמצע הרחוב ולשאול את השאלות הכי מביכות ולהישאר תמיד מגניבה ופופולרית, לא משנה מה היא תגיד או תעשה. היא תמיד, ובכל מצב, תהיה יפה. קשה שלא לאהוב אותה.
ורוני היא הדבק שלה, בגדול. אני אפילו לא יודעת אם יש לה דעות משל עצמה.
הן עולות לכיתה ח', כלומר שלוש שנים מתחתיי.
הן נכנסו למועדון בעינטוזים ונפנופי שיער מוגזמים.
נועם, המגב בידו, העיף בהן מבט ונאנח, מחזיר את מבטו אל הריצפה.
"היי נועם," הפטירה אליו שהם בקלילות.
"היי שהם."
שהם ורוני התרחקו ונועם לא טרח להביט אחריהן.
גלגלי השיניים שבמוחי הסתובבו במהירות כשחיברתי אחד ועוד אחד, והגעתי למסקנה- נועם ושהם הם אחים.
היופי הלא מתאמץ, החן והקלילות שבאישיותם ובאופן שבו הם נעים.. אפילו צבע העור, שזוף זהוב וחלק, זהה אצל שניהם.
אוקיי, עוד נקודה לזכותו של נועם. וואוו, אני ממש מחבבת אותו כבר.
שבתי והפניתי את תשומת לבי אל חניכותיי, מנסה להתרכז בהן, וכך עברה לה עוד רבע שעה.
רק כשנועם עזב את המועדון קלטתי, שהוא טאטא ושטף גם את החצי שלנו, פינה את הזבל שלנו ולא השאיר לנו דבר לנקות בעצמנו.
תודו שגם אתם הייתם מתאהבים בו.