נועם שלי- איך התאהבתי ומי זאת שרון (2)

עברה כמעט שנה.
היו לנו התכתבויות פה ושם, לנועם ולי, שהתחילו מכלום והמשיכו לשיחות עומק ממש, גם בהודעות וגם בטלפונים.
מצאתי את עצמי מתאהבת אט אט בבחור המלא רגש הזה, החכם ועם זאת המטומטם, שתמיד הצליח להצחיק אותי.
בכל פעם שהייתי קצת מדוכדכת, שיחה קצרה איתו וכבר היה לי חיוך ענק על הפנים.
הוא היה מתלהב משטויות, וההתלהבות שלו היתה סוחפת. הרעיונות והתאוריות שלו היו מגוחכות ועם זאת מתוקות לחלוטין.
ואולי הכי חשוב, הוא פירגן לי המון. אף פעם לא ידעתי אם כשהוא אומר לי דברים כמו "אני אוהב אותך" או "עשיתי x וy בשבילך", הוא מתכוון לקטע רומנטי או סתם חיבה בין ידידים.
אבל הפירגונים שלו עשו לי את היום, הייתי קוראת את ההודעות שלו שוב ושוב ובגדול הייתי מכורה כמו שלא הייתי בחיים.
פחדתי מאוד להתחיל איתו, חיכיתי שהוא יעשה את הצעד.
פעם אחת הזמנתי אותו לבוא ליריד שאירגנתי, החלפנו כמה מילים והוא ישר הלך לחברים שלו.
הפתיעה אותי אז החינניות שלו, כמו גם הפופולריות שלו. נראה שכולם חברים שלו, וכשאמרתי לו את זה מאוחר יותר בטלפון, הוא הסכים איתי בהתלהבות. לא התלהבות של גאווה, אלא התלהבות של ילד.
הילדותיות שלו היתה ממיסה. רציתי לנשק כל שגיאת כתיב שלו, ועם זאת הערכתי את החכמה שבדבריו.
כשהראיתי לחברות שלי תמונות שלו הן אמרו, "רומי עזבי אותך שטויות! את מהממת ומגיע לך מישהו הרבה יותר חתיך ממנו".
ואז הסתכלתי מחדש בתמונות, והתחלתי לחשוב שאולי הוא באמת לא מספיק חתיך בשבילי. (שאגב, היום אני חושבת שזו סיבה מטומטמת לגמרי). גם הטמטום שלו הוסיף לספקות שכרסמו בי (למרות שאהבתי אותו ללא ספק), והחלטתי לעזוב את העניין.
הנמכתי את תדירות ההתכתבות איתו והתמקדתי בדברים אחרים, כמו למשל לארגן טיול רב משתתפים.
אני וחברה שלי, שרון, התחלנו עם הרעיון וזרמנו איתו, ניסינו להכניס כמה שיותר אנשים בעניין ולהניע תהליכים.
אבל אז הגיעה תקופת הבגרויות, ממש לפני הקיץ, והיינו חייבות לסגור הרבה דברים לצורך הטיול.
ממש כשהלחץ עמד לשבור אותי, שרון הודיעה שהיא פורשת כי יש לה עומס והיא צריכה להתרכז בבגרויות.
אחרי התפרקויות בכי, החלטתי לפנות לנועם.
נועם תמיד התלהב ותמיד פירגן, ואין פרטנר טוב ממנו לארגן את הטיול הזה.
התקשרתי אליו והסברתי את המצב, והוא הגיב בהתלהבות כפי שצפיתי.
שמחתי על חידוש הקשר וקבענו להיפגש אצלי.
כששרון שמעה על כך היא שינתה את דעתה והחליטה שגם היא רוצה לבוא.
נועם הגיע אליי ראשון, גבוה וחינני וקצת נבוך, לקח לידיו את הדף והעט ושרבט שרטוטים ישרים והנדסיים על הדף, מסכם מדי פעם דברים שאמרנו.
כשעשה זאת בחנתי את פניו. ריסיו הבהירים היו ארוכים כל כך, וכשהיו מושפלים אל הדף הן נראו לי כמו כנפיים של מלאכים, פרושות לצדדים ויפהפיות.
כשלקח את העניינים לידיו, עם השרבוטים הישרים המוזרים, הוא לא נראה עוד מטומטם. הוא נראה הרבה יותר חכם ממה שעשה מעצמו, כאילו הוא בכוונה מסתיר את היותו חכם.
אצבעותיו הארוכות היו גורמות לכל אישה לקנא, יפהפיות וחזקות כמו ידיים של פסנתרן. הייתי יכולה לבהות בו כך שעות, להנות מהעובדה שהוא אצלי בבית ושאולי גם הוא מרגיש אליי משהו.
ואז שרון הגיעה, חזקה ובטוחה ומושכת תשומת לב.
תוך פחות מדקה השניים ניהלו שיחה קולחת, צוחקים כאילו הם החברים הכי טובים מאז ומתמיד.
צחקתי איתם, זורמת עם רעיונותיהם המטורפים שנראה כי הם ניזונים כל אחד מהשגעונות של השני.
אבל בפנים התחילה תחושת המרמור הצורבת, שקיבלה משנה תוקף כשהוא ליווה אותה לביתה באותו לילה, מרחק של יותר משעה הליכה.