נדייה פרק כ"ז

הימים חלפו בשלווה גמורה הילדים המשיכו להיות ילדים מצטיינים הן בבית הספר והן בגנים, כולם אהבו אותם מאד מאד נדייה המשיכה לעבוד בבית המרקחת כשאבו שוקרי מעלה לה את המשכורת מאחר והיא גרמה כי פדיונו היום – יומי רק עלה ועלה.

אלון היה מצלצל מדי פעם בפעם ונדייה הצטרכה להיכנס לחדרה או אפילו לשירותים כדי לדבר איתו עם המון אהבה.

באחת השיחות שביניהם הוא ביקש ממנה אישור לשלוח לה חבילה והפעם לא גדולה אך הוא ימען אותה לבית המרקחת כדי ששם תוכל לפתחה בלא שאמה תכעס עליה ועליו.

נדייה השיבה בחיוב ואמרה לו שהגעגועים אליו רק הולכים ומתגברים.

הוא ענה לה שאין דבר יותר אהוב עליו וזאת היא.

נדיה אמרה לאבו – שוקרי כי יתכן ויקבל דבר דאר רשום והוא ממוען לכאן וכתוב לידי נדייה "מקווה אדוני שזה לא יפריע לך " "לא רק שלא יפריע לי אלא אשמח אם זה יהפוך אותך למאושרת חייך אליה"

"נדייה המשיך הרוקח אני מודע לחיים החדגוניים שאת חיה ואם יש מישהו או משהו שישמח אותך ויאשיר את חייך אני מוכן להיות איש סודך והסוד הזה יהיה טמון בלבי עד פעימת אפי האחרונה.

היא ניגשה אליו וחיבקה אותו כמו שבת מחבקת את אביה, ולצערה הגדול לא חוותה אהבת אב ואהבת אם כי שניהם הלכו לעולמם בגיל מאד צעיר והיא גדלה בפנימייה שלא כל כך רוותה נחת וכשפגשה את בעלה זיכרו לברכה לא היססה ולו לשנייה להיעתר לבקשתו ולהינשא.

בעלי היה אדם משכמו ומעלה אבא מאד אהוב על ילדינו ולצערי הוא נהרג מאש לוחמי צה"ל.

לקוחה אשר נכנסה לתוך בית המרקחת הגיעה בעיתוי הכי מתאים נדייה שירתה אותה בהמון אהבה ואבו שוקרי המשיך להרהר בינו לבין עצמו.

התערוכה של הילדים התקיימה בבית המרקחת ולשם נהרו אנשים רבים אשר הודיעו להם כי מתקיימת תערוכה של ציורים מדהימים.

ג'ינה הילדים ונדייה עמדו בצד ונהנו כיצד האנשים מתרגשים מכל ציור וציור.

בסופו של יום הציורים "נחטפו" כפטריות לאחר הגשם והמחירים לא היו נמוכים ככלל וכלל והילדים עשו קופה מכובדת שאינה מביישת אפילו ציירים גדולים וידועים ברחבי העולם

המשך יבוא