נגזרות נוזליות של אושר

ניסיתי לכתוב על אושר, כי התברר שאני הקוטר הכי גדול בעולם. שתיתי קפה וחשבתי, הסתכלתי על השמים הוורודים ולא ידעתי אם זה הזריחה או השקיעה. זה הצחיק אותי.
צחוק זה אושר?
ניסיתי לבדוק אם אני מאושר. אבל חשבתי יותר מידי מכדי להיות מאושר: ציירתי מודלים של העתיד וקיטרתי עליהם (לחיות כדי לעבוד? לעבוד כדי לחיות? לעבוד בלי לחיות? יאק. יאק. יאק)
אז ניסיתי לחשוב על העבר, חייב להיות שהייתי מאושר בו, גם אם הוא היה מלא בפחדים: סוכריות גנובות, בובות, מכות מיוני, להפסיד בסוניק, חושך, מים בשרותים, מטאורים, מחבלים, אנשים זרים, שמישהו ימות, שאני ימות, קניבלים וחורים שחורים.
חורים שחורים היו הפחד, כל הזמן דמיינתי אותנו נבלעים ונמעכים אל תוך משהו שהסבירו לי שהוא מעבר להבנתי, שהוא אינסופי, הוא גם מעבר להבנתם של כולם (למה אבא חלקת את הידע הזה איתי? למה?)
מאושר. אני בטוח שהייתי שמח כשעברתי שלב במריו, כשניצחתי בשבויים, כשהתחפשתי לרופא, כשחתולת רחוב נתנה לי ללטף אותה בפעם הראשונה.
אבל זה אושר? – נגיעה של רגע אחד עם חום, כמו נצנצים בבטן?
הסתכלתי עכשיו על כוס הקפה שלי. חייכתי. אולי זה אושר נוזלי, חם ומתוק. אולי אושר ניתן ברגעים, אולי הוא נגזרת של נגזרת של קו החיים שלנו.
נאנחתי. השמש בשמים המשיכה לעלות. זו הייתה זריחה, הייתי כבר חייב למהר