נגד עין הרע- מתוך הסיפור העתידי "הרפתקאותיהם הנועזות של טימותי וג'יין ר."

*רק להבנה כללית; ניקולאי [ניק] הוא בן 17, דייוויד [דייב] הוא בן 24
*מכיל תוכן סלאש [אהבה בין שני בנים] [תירגעו, לא מכיל תוכן מיני יותר מנשיקה]
*למען האמת, הדמויות האלה הן לא הראשיות. הם דמויות משנה חמדמדות.
*הסיפור הזה עדיין לא בתהליכי כתיבה, ספק אם אי פעם יהיה כי הוא מז'אנר שמצריך חתיכת קו עלילה מתוכנן היטב [הווווווו הכאב QQ]
*עלול להכיל ספויילרים לסיפור שאולי יפורסם כאן ביום מן הימים [אם כי יקח לי כמה זמן {כמה הרבה} אז אני לא חושבת שזה צריך להדאיג אתכם]
*פרק של גינת הצללים כבר בכתיבה, נא לא להרוג אותי.
*אולי אם הסיפור הנ"ל [הרפתקאותיהם הנועזות של טימותי וג'יין ר.] באמת יכתב, הסצנה הזו תשתנה. היא בחלק מאוד מתקדם של הסיפור, ככה שגם זה, בנוסף למה שמוזכר באזהרת הספויילר, לא אמור להדאיג אתכם מפני ספויילרים.
*אם בכל זאת בחרתם לקרוא, הנני מאחלת לכם קריאה מהנה. אל תשכחו להגיב במטותא D:

—
"התקשרת לקו החירום?" שאל ניקולאי, דייב הנהן וקם מהאדמה.
"הם אמרו שהם יבואו בקרוב," הוסיף דייב ופרע את שיערו הכהה של ניקולאי. "אבל… תגיד, ניק, למה לא אמרת שזה קשור לאמא שלך? היינו עוזרים לך, לא היית צריך לעשות דבר כזה… זה לא שווה את זה."
"עזוב, זה סיפור ארוך. אבל אל תדאג לי, אני אמצא אותה בסוף." הוא הרים את ראשו וחייך חיוך רחב לעבר דייב, שחייך חזרה. "אבל, בקו החירום הם באים עם משטרה והכל, נכון?"
"אמ… כן, אני חושב. למה?"
ניקולאי קם מהאדמה גם הוא וניקה את מכנסיו. "אני חייב לרוץ לפני שהם באים."
"מה? למה?" שאל דייב בבלבול מהול בדאגה.
"אני עזרתי לפושעים, גאון. אני שותף לפשע, ותאמין לי שעשיתי הרבה. אבל אל תדאג, אני יודע לאן אני הולך, הכל איתי יהיה בסדר. רק תספר לאחי שהלכתי, ושאני בטוח, שלא ידאג."
דייב בהה בו לרגע ארוך, לא יודע אפילו מה לומר. לבסוף, הוא החל לגמגם דברים שנשמעו כאילו הוא משדל אותו להישאר, אבל גמגומים אלה נקטעו באחת.
"בבקשה, אני מבטיח, אני אהיה בסדר, אמנם אני צעיר אבל אני יודע דבר או שניים. לא הייתי הולך אם לא היה לי לאן." הוא חייך חיוך רחב. "ניפגש שוב, יום אחד. אני בטוח בזה."
"אבל… עוד לא סיימת תיכון…" אמר דייב, בוהה בו בעצב.
"נכון, נכון. אני אסיים אותו במקום אליו אני הולך, אבל אני חייב לרוץ עכשיו." הוא פנה ללכת, ואז נעצר כאילו שכח דבר מה חשוב מאחור. "רק, לפני שאני הולך, יש דבר אחד שחשוב שתדע."
הוא הסתובב חזרה אל דייב ועמד על קצות אצבעותיו, נותן לשפתיהם להיפגש לשנייה קצרה. "לא החבאת את הרגש שלך בצורה טובה כל כך. זה היה ברור, לי בכל אופן…" ניקולאי חייך אליו חיוך קטנטן ושובבי, עיניו הכחולות מביטות עמוק בתוך אלה החומות של דייב.
"ב-באמת?" הוא שאל, אצבעותיו נוגעות קלות בשפתיו שלו בתדהמה.
ניקולאי הנהן בתשובה.
"ואני מתאר לעצמי שהנשיקה הזו הייתה מתוך רחמים?"
הפעם ניקולאי הניד בראשו לשלילה. "האמת היא, דייב, אני מחבב אותך. אולי אם היינו בגילאים יותר מתאימים זה לזה הקשר היה יכול להתפתח לאנשהו. מי יודע, אולי נשוב וניפגש יום אחד. אני לא דואג, הרוח תיקח אותנו לאן שהיא תיקח."
שפתיו של דייב התעקלו מעלה בחיוך, אם כי עיניו היו לחות ודמעות מלוחות איימו לזלוג מהן. "אני אוהב אותך, ניק."
"ניקולאי. השם הוא ניקולאי."
"ניקולאי." הוא שפשף את עיניו. "הפכת אותי לפדופיל."
"לא נורא, כולנו חוטאים בכרונופיליה בשלב זה או אחר. תראה אותי, מחבב בחור בן 24."
"אני צריך לתת לך משהו."
"מה זה?" שאל ניקולאי, אבל דייב רק הניד בראשו.
"תעצום עיניים ותושיט לי את יד ימין."
"דייוויד…" ניקולאי התחיל באנחה, אבל דייב רק השתיק אותו.
"דייב. זה דייב."
ניקולאי עצם את עיניו והושיט את ידו הימנית. הוא הרגיש את דייב כורך סוג של חוט עבה סביב פרק ידו ולאחר מכן עוזב את המקום ועובר להצמיד את שפתיו לאלו של ניקולאי בשנית. ניקולאי פקח את עיניו, אבל רק בקושי, והכניס את ידו בחזרה לכיס הז'קט הכחול שלו.
"בהצלחה, ניקולאי," הוא אמר בקול חרישי לאחר שהתנתק ממנו.
"אנחנו נתראה שוב." קבע ניקולאי כעובדה, ודייב רק הנהן והתרחק. "להתראות דייב, תודה על הכל. שמור על אחי ועל מיס ג'יין."
"מבטיח."
ניקולאי הנהן ורץ במהירות, שומע את סירנות המשטרה המתחילות להופיע במרחק ומגביר את מהירותו.
לאחר שרץ מרחק ארוך שגרם לריאותיו כמעט ולהתפוצץ, הוא עצר להסדיר את נשימתו ונשען על קיר בניין אקראי שהיה שם.
הוא הביט סביב, ואז נזכר במה שדייב עשה. הוא אפילו לא הסתכל על מה שנקשר אל פרק ידו.
ניקולאי הוציא את ידו הימנית מכיס הז'קט והביט בה, מייד מגלה את מה שנקשר שם.
חוט צמר אדום, ישן ודק, הגנה מפני עין הרע.
ובליבו, הוא הודה לדייב שאהב אותו מספיק בשביל לוותר על החוט שלו.