מחשבות רצות

והדמעות כאילו זולגות מעצמן , מחשבות רצות כל הזמן , הפנים נפוחות ואדומות , יושבת בחדר , פגועה ,מחבקת את הכרית , ושומעת שירים , כל שיר מזכיר לי אותו , כל שיר מזכיר לי את הימים היפים שהיו לי איתו , וכל יום מחדש אני ניגשת לחלון כי נדמה לי ששמעתי את שריקתו , את אותה השריקה שהעלתה חיוך על פניי , כשהוא עמד מתחת לחלוני וחיכה לי , שאני אצא אלייו ואהיה איתו בשדות בשקיעת השמש , אהיה לצידו ואשמח אותו כשהוא רב עם החברים שלו והמשפחה שלו . ואני יושבת , מחבקת את הכרית , עוצמת עיניים וחושבת לעצמי , הכל היה שונה עוד לפניי יומיים , הכל היה כל-כך יפה , ואני עדיין לא מאמינה שזה מה שהוא עשה לי , בגד בי , בתוך תוכי אני תמיד יודעת שעם בנות אחרות הוא אף פעם לא ירגיש כמו שהוא הרגיש איתי , את זה אני תמיד יודעת . כי הוא בחר אותי , ילדה תמימה ושקטה , לא מקובלת , לא לומדת ולא ידועה , והוא היה "מלך השכונה " כולם מפחדים ממנו , רק מלשמוע את שמו , רעדו להם הרגליים , ואת זה ראיתי , הכל היה כמו כחלום , אפילו סוס היה לו , ואני תמיד הייתי מכנה אותו "האביר על הסוס הלבן" וכשניהיינו חברים ניהייתי שונה כל-כך , כבר לא הייתי אותה הילדה התמימה והחמודה , לא פחדתי מאף אחד , לא התביישתי באף מעשה שאני עושה , לא הולכת ללמוד כי לא ברצוני לעשות זאת , כבר לא כזאת שקטה , עונה לכל אחד שמעז להתחצף אליי , אפילו ה"ערסים" של השכונה התחילו לפחד ממני כי ידעו מי אני ומי חבר שלי. ואז כשנפרדנו , עברתי את הגבול שלי , קיבלתי שוק , הבגידה הזאת עשתה לי רע , כל-כך רע שאף ילד לא רצה להתקרב אליי ,מכות פה , מכות שם , עד שאני ממש מתעצבנת ושולפת סכין חדה מהכיס , סכין שהכניסה אותי למעצר של חודשים , ילדים לא באים לבקר אותי , רק משאירים לי הודעות בפייסבוק , הודעות כמו "תחזרי בקרוב " , לא מעזים לכנות אותי "עבריינית " לא מעזים לזלזל בילד הזה שהפך אותי לכזאת , הילד הזה שבגללו השתנתי , חושבים שאני אדקור אף אותם עם ינסו לפתוח עלייו את הפה , להגיד עלייו מילה שלא תמצא חן בעיניי .
וביום הזיכרון , כשכבר יצאתי מהמעצר , ישבתי ועישנתי סיגריות , מה שלא העזתי לעשות קודם לכן . והוא בא , ניגש אליי ומבלי להסתכל בעייניי אומר לי :"אני מצטער . סליחה . סליחה מהלב אני מבקש ממך…" , אחריי כל-כך הרבה חודשים הוא נזכר , ואני לא עונה , הוא ידע שלא אסלח לו , והוא בשלו "סליחה , אני מצטער .."
ואני לא סולחת מסתכלת עלייו בעיניים דומעות , לא אסלח , ולא אשכח , והוא כקורא את עייניי מתעצבן ונותן לי סתירה , סתירה שמפילה אותי לריצפה , ואני לא עונה , בוכה , בשקט , לא מוציאה מילה , והוא בועט ומרביץ ללא הפסקה , כאילו נמכר לזה , ואני לא אומרת כלום , המחשבות רצות , ואני שקועה בהן , עד שלאט .. לאט .. הן נעלמות … יחד איתו …