” מתפלל שזה חלום ואתה זה שתעיר אותי ” – עונה 2 פרק 14 אחרון חלק א

-נקודת מבט של ירין-
ישבתי מול מיטתה של שחף, היא נראתה רגועה כל כך, אני לא חושבת שראיתי אותה ככה כבר שנה. מכשירי בית החולים היו מחוברים לגופה, אמא החזיקה לה את היד ופשוט בכתה ואבא קרא תהילים מה שלא עשה מאז שהודיעו שעומר נעדר.
ואני? אני יושב פה משותק, המום. אחותי הקטנה יושבת בין חיים למוות, ואני זה שהיה אמור לשמור עליה אני מרגיש שזה באשמתי.
בין מחשבה למחשבה, המכשירים החלו לצפצף ורופאים החלו לרוץ לעבר החדר.
"אני מבקש ממכם לצאת בבקשה למסדרון, כדי שנוכל לבדוק אותה." אמר אחד הרופאים, אמא נאחזה באבא ויצאה מהחדר רק אני פשוט הייתי משותק ולא יכולתי לעמוד על רגליי.
"ירין בוא." קרא לי אבא מדלת החדר אחרי שהושיב את אמא על אחד הכסאות, עמדתי על רגליי וישבתי בכסא.
זמן ההמתנה הרגיש כמו נצח, ישבנו סך הכל עשר דקות במסדרון החשוך והקודר של בית החולים וזה הרגיש כמו שנה.
"משפחת מור?" יצא אחד הרופאים מהחדר, בבקשה שהיא לא מתה התפללתי לעצמי.
"כן, דבר."
"שחף יצאה מכלל סכנה, והיא התעוררה ומחכה לכם בחדר." אמר והלך לכיוון המסדרון, אמא רצה לחדרה של שחף ובכתה עליה. אותו דבר אבא, ורק אני נשארתי במסדרון מעכל את הבשורה המשמחת שנשמעה לאוזניי.

-נ.ק של אביאל-
בסוף ההופעה שמעתי מחוץ לבית הספר אמבולנסים וצרחות התחמקתי לקהל התלמידים וראיתי נערה על הכביש ומסביבה שלולית דם.
התעמקתי בפניה ואז זיהיתי, זאת הייתה שחף שלי.
״שחף!״ צרחתי ורצתי לעברה, שוטר שהיה באירוע חסם אותי בגופו ואחיה של שחף עלה איתה על האמבולנס בזמן שדיבר עם אימו בטלפון.
הכל באשמתי, אם לא הייתי מגיע היום או אם הייתי רץ אחריה כל זה לא היה קורה.
אני אשם במוות שלה, ואני צריך למות.
בין מחשבה למחשבה ראיתי את אבישג מתקרבת אליי שבעיניה דמעות, היא ישבה לידי ופרקה בכי בשתיקה אני חושב שזאת פעם ראשונה שראיתי אותה שותקת.
״ולחשוב שלפני רבע שעה ישבנו ודיברנו.״ אמרה אבישג ושברה את השתיקה.
״מה, על מה דיברתם?״
״כלום ראיתי אותה בוכה והלכתי אליה והיא סיפרה שזה כלום וצחקנו קצת, ילדה מדהימה.״ דמעות החלו לזלוג מעיניי בלי רצון וכאב שרר בליבי את האהבה הכי גדולה שלי אני עומד לאבד.
והכל בגלל הבטחה מטומטמת, הבטחה מטומטמת לאדם שמת.