" מתפלל שזה חלום ואתה זה שתעיר אותי " – פרק 6

השפלתי מבט, נמאס מהמבטים המרחמים, נמאס שאנשים חברים שלך רק בגלל מה שעברת, שאנשים שאתה לא מכיר שואלים לשלומך ושלום משפחתך למרות שזה לא באמת מעניין אותם.
כמובן שהמורה המשיכה עם החפירות ארכאולוגיות שעשתה לי במוח ולשאר התלמידים בכיתה.
חוץ מזה הזמן עבר בסבבה, סתם על מי אני משקרת? זה השיעור הכי ארוך שהיה לי בחיים.
מוזר שאני לא חושבת על עומר בזמן שמזכירים את יום הזיכרון.
פתאום נשמע צלצול בית הספר, ההפסקה הגיע השבח לאל .
לקחתי את התיק, ובאתי להתקדם לעבר היציאה מן הכיתה.
״שחף, את יכולה לבוא לרגע?״ המורה קראה לי, נשמתי עמוק והסתובבתי לעברה.
״בטח המורה״ השבתי לה וחייכתי חיוך גדול ומזויף.
״אני יודעת שיום הזיכרון זה נושא דיי רגיש, אבל אני ממש מתעקשת שתשתתפי בטקס שנערך בבית הספר. כמובן שאם תחליטי שאת מוותרת אני לא אלחץ עלייך וישחרר אותך מהמשימה הזאת.״ היא אמרה וחייכה, בעיניים שלה ראו שהיא מרחמת עליי. כבר אמרתי שאני שונאת רחמים?
״המורה הייתי רוצה לנסות להשתתף, אבל אני הולכת לטקס של המשפחות שכולות, מצטערת.״ עניתי למורה על בקשתה, וממבט מרחם מבטה נהפך למבואס.
״אוקיי, אני מבינה תודה שפינית לי זמן מההפסקה שלך״ היא השיבה וחייכה.
בתור אחת שמחייכת הרבה חיוכים מזויפים בתקופה האחרונה, אני יכולה להגיד לכם שהחיוך שלה אפילו עקף את הזיוף של החיוכים שלי!
״בכיף המורה, בשבילך הכל.״ השבתי לה וחייכתי.
לקחתי את התיק והתקדמתי שוב לעבר הדלת.
שמתי אוזניות, את השיר האהוב על עומר, ילדה של אב, והתחלתי להתקדם במסדרון בצפר .
או שהייתי שקועה מידי במחשבות, או שאני פשוט צריכה בדיקת ראייה אבל נתקעתי במישהו ובגלל זה דפקתי את הראש בתוך הקיר המזוויע של התיכון.
״את בסדר?״ הוא שאל אותי הסתכלתי בעיניו והייתה לו דאגה במבט.
״כן, תודה״ השבתי לו, למרות שלא הייתי בסדר. הרגשתי שהמוח שלי התנתק מהמקום!
באתי להמשיך בדרך שלי, ואז שמתי לב שהמבט שלו ממש מוכר לי.