" מתפלל שזה חלום ואתה זה שתעיר אותי " – פרק 30 ואחרון

-נקודת מבט של שחף-
יום הלימודים נגמר, והלכתי לי אל המחששה לחפש את ירין.
״הוא הלך, אני מחזיר אותך.״ זוהר אמר מאחוריי בקור.
״אוקיי.״ מלמלתי והתקדמתי אחריו אל הרכב שלו.
התיישבתי וחגרתי את עצמי. והוא התחיל לנסוע.
הנסיעה עברה בשתיקה, זוהר היה עצבני ומנסיון שלי עדיף לא לדבר איתו שהוא עצבני.
הגענו הביתה, באתי לתת לו נשיקה בלחי והוא הזיז את פניו ממני.
״מה הסרט שלך?״ שאלתי, הייתי מופתעת.
״כלום, יאללה רדי לי מהאוטו.״ מלמל בקור.
״מטומטם, חבל שבאתי איתך.״ אמרתי וירדתי מהאוטו.
טרקתי את הדלת והלכתי לכיוון הבית.
נכנסתי הביתה, עליתי לקומה למעלה והייתי עצבנית, מאוד עצבנית!
מה הוא חושב שאני אחת הכלבות שלו?
מה זה הדיבור הזה?
לקחתי מגבות והלכתי אל המקלחת, רק מקלחת מרגיעה אותי מעצבים.
פשטתי את בגדיי מעלי, ונכנסתי אל המקלחת.
פתחתי את המים, כיוונתי אותם על זרם חזק ופושר.
והם הרטיבו את שיערי, פניי וגופי.
הדמעות התחילו לעלות, לא הבנתי למה אבל נתתי להם לזלוג.
הזמן עבר ואני הייתי במקלחת, עד ששמעתי דפיקות בדלת.
״שחף את כבר שעתיים וחצי במקלחת תצאי.״ שמעתי את אימי אומרת.
״דקה.״ אמרתי ונאנחתי.
סגרתי את המים, חבל היה לי נעים.
עטפתי את גופי ושיערי, ויצאתי מהמקלחת.
נכנסתי לחדרי, מרחתי את עצמי בקרם, שמתי ספיד סטיק, לבשתי פיג׳מה ואספתי את שיערי לעגבניה.
ירדתי למטה, זוהר וירין ישבו בסלון הסתכלתי עליו והוא עליי ועליתי חזרה לחדרי.

-נקודת מבט של זוהר-
באתי לירין, וישבנו בסלון לראות משחק.
פתאום שחף ירדה במדרגות, היא הסתכלה עליי ואני הסתכלתי עליה.
והיא עלתה לחדר שלה, הייתי חייב לדבר איתה.
״אני הולך להשתין.״ אמרתי לירין ועליתי למעלה.
היא באה להיכנס לחדרה ונכנסתי אחריה מהר וסגרתי את הדלת.
״מה?״ היא שאלה ברוגז.
״מה מה?״ שאלתי והתקדמתי לכיוונה, היא התחילה ללכת אחורה עד שנתקעה בקיר.
״מה אתה רוצה?״ שאלה שוב.
״אותך.״ אמרתי ונישקתי אותה.
ואז היא פשוט דחפה אותי ממנה.
״מה אתה עושה מטומטם?״ היא צעקה.
״אני אוהב אותך שחף מור, את משגעת אותי!״ צעקתי חזרה.
״ואני לא אוהב אותך, יש לי חבר!״ היא אמרה.
הלב שלי פשוט התפרק לשתיים, פעם ראשונה שהרגשתי ככה.
כנראה זאת ההרגשה, של לב שבור.
יצאתי מהחדר שלה, אמרתי לירין שאני צריך ללכת ויצאתי.

-נקודת מבט של שחף-
עברו שבועיים.
שבועיים שאני ואביאל שלי ביחד, שבועיים מאז שזוהר התוודה באהבתו אליי ושבועיים מאז שהפסקתי לראות אותו.
הוא נעלם כאילו בלעה אותו האדמה, פעם הוא זה שהיה בא לירין, מעכשיו ירין הולך אליו.
לבית ספר הוא לא מגיע, וכמו שהבנתי מירין הוא מצא עבודה.
אני ואביאל אחד סביב השנייה עשרים וארבע שעות, הייתי אצלו כבר בבית והכרתי את המשפחה שלו.
אני מאושרת איתו.
הפסקתי כבר להתמרר על המוות של אחי.
אין כבר סיוטים, מחשבות, בכי, דיכאון.
החלטתי לשחרר את עומר, לתת לו לנוח במשכבו בשלום.
נכנסתי לפייסבוק שלו, משהו ששנה שלמה לא העזתי לעשות.
התחלתי לדפדף בתמונות שלו, הוא היה גבר הורס.
היה לו אופי טוב, תמיד הוא כיבד נשים, והוא היה חתיך!
הגעתי לתמונות מתקופת הצבא, הסתכלתי בהם לאט לאט עד שהגעתי לתמונה שלו עם מישהו שפניו היו מוכרות לי נורא.
התחלתי להזכר איפה ראיתי את הפנים האלה בעבר.
בבקשה לא, בבקשה שזה לא מה שאני חושבת.
פתחתי כרטיסיה חדשה, ונכנסתי בזריזות לקיר של אביאל.
נכנסתי לתמונות ואז פשוט נפלה לי דמעה, הוא הכיר את עומר שלי.
ופתאום עלו פניו של אותו חייל שהודיע למשפחה שלי על מותו של עומר, אותו חייל היה אביאל!
הרגשתי בגידה, הרגשתי כאב, הרגשתי שברון לב.
הוא שיקר לי, הוא ידע מי אני!
התחלתי להתארגן בזריזות, ויצאתי מהבית לכיוון הבית של אביאל.
דפקתי בדלתו בעוצמה חזקה, וצלצלתי בפעמון.
הוא פתח אותה וחיוך עלה על פניו, ואז הוא שם לב לדמעה שעל פניי והחיוך ירד מיד.
״מה קרה?״ הוא שאל במבט מודאג.
הבכי התחיל להתחזק.
הוא גרר אותי לתוך ביתו וסגר את הדלת, ואז הוא בא לחבק אותי.
״אל תיגע בי.״ אמרתי וזזתי ממנו.
״מה קרה?״ הוא שאל שוב והפעם בקול תקף.
ניגבתי את הדמעות מפניי בעזרת ידיי, והתיישבתי על הספה.
הוא התיישב לידי.
״מאיפה אתה מכיר אותו?״ שאלתי.

-נקודת מבט של אביאל-
״מאיפה אתה מכיר אותו?״ היא שאלה, בבקשה שהיא לא התכוונה לעומר.
״את מי?״ שאלתי וניסיתי להתמם.
״אל תשחק אותה!״ היא עמדה וצעקה והבכי שלה התחיל להתגבר .
״שחף אני מצטער.״ אמרתי והשפלתי את המבט.
פעם ראשונה שלא היה לי מה להגיד.
״למה שיקרת? למה לא סיפרת לי?״ היא צעקה שוב.
״לא שיקרתי.״ המשכתי בקול השקט.
״אתה סתם איתי כי הוא היה חבר שלך אתה לא באמת אוהב אותי, אתה שיחקת בי!״ היא המשיכה לצעוק, ופה גם אני התחלתי.
״אני כן אוהב אותך, ולא שיחקתי בך. איך את מסוגלת להגיד דבר כזה?״ צעקתי בחזרה.
״כי זה ככה.״ היא אמרה והתיישבה שוב.

-נקודת מבט של שחף-
שתינו ישבנו, אני בצד והוא בצד.
אני בוכה, והוא בוכה.
״מה עכשיו?״ הוא שאל.
״זה נגמר.״ אמרתי, וקמתי מהספה.
״שחף.״ הוא אמר, פתחתי את הדלת ויצאתי מביתו.
שמעתי אותו צועק שוב את שמי שוב, ומשהו נשבר.
והנה זה נגמר, האושר שלי.
והסיפור שלי ושל אביאל.