" מתפלל שזה חלום ואתה זה שתעיר אותי " – פרק 14

לפתע המנהל פתח את דלת הכיתה וראיתי לידו את לינוי.
״אומייגאד.״ מלמלתי לעצמי. איזה כיף שהיא פה איתי, נמאס לי להיות בודדה.
״תלמידי כיתה י׳. זאת לינוי אלימלך, היא תלמידה חדשה, ואני בטוח ומאוד מקווה שתקבלו אותה יפה.״ הוא אמר ואז חייך חיוך מאיים, כולם חייכו בחזרה.
לינוי התקדמה לכיווני, והתיישבה לידי.
״ואו איזה חתיכים יש בבית ספר שלך.״ היא לחשה לי בשביל שהמורה לא תשמע, ומחאה בשקט כפיים של התלהבות.
״אבוד לך, את בת דודה של ירין.״ עניתי לה והורדתי את כל ההתלהבות שלה, המבט שלה השתנה והפך ללא מבין.
״ירין זה סוגשל שליט על הערסים, מי שהוא אומר לא מתקרבים אליה.״ המשכתי להסביר לה, ההבעתה שוב השתנתה הפעם להבעה זעופה.
״אני לא מאמינה שעד שאני נמצאת בבית ספר מלא ערסים, בן דוד שלי יהיה זה שימנע ממני למצוא חבר!״ היא ענתה והפנתה את מבטה אל הלוח.
״גם ככה הם רק סטוציונרים, מה את מוצאת בהם?״ שאלתי, באמת שאני לא מבינה מה יש בהם. סך הכל חברה של מטומטמים שמעשנים, מזיינים, ושותים בלי לדאוג לעתיד של עצמם בכלל.
״הם יודעים לכבד את האישה שהם אוהבים לעומת גברים אחרים.״ היא ענתה והמשיכה להסתכל אל עבר הלוח.
לא היה לי כוח להכנס איתה לוויכוח על זה, ערסים זה נושא רגיש אצלה.
השיעור עבר בשתיקה, פעם ראשונה שיש שתיקה של יותר מעשר דקות ביני לבין לינוי.
הצלצול של בית הספר הגיע, ואיתו ההפסקה.
יצאתי מהכיתה בלי לחכות ללינוי, ההרגל שלי הוא להיות לבד ושכחתי ממנה אבל אני בטוחה שהיא תסתדר.
הלכתי מהר לגבעה שלי, כמעט ואף אחד לא מתקרב לשם.
כולם מסתובבים בקפיטריה, מחששה, כיתות ואם רוצים דשא נשארים ברחבה למטה.
הנחתי את התיק על הדשא מהרגלי והנחתי את ראשי עליו, שמתי את האוזניות בתוך אוזניי ונכנסתי לשירים, ניערתי את האייפון והוא הפעיל שיר, כן זה תחכום שמצאתי באייפון שלי.
השיר שהופעל היה ׳אל העולם שלך׳.
״פעם שניה להיום.״ מלמלתי לעצמי, השיר החל להתנגן. עצמי את עיניי וכנראה שקרני השמש חיממו אותי וגרמו לי להרדם. כן בבית הספר, על הדשא.