מתפללים לאהבה פרק 9
יום שישי ואני ושיר (מי שמדריכה איתי) הגענו לשבט טיפה יותר מוקדם כדי להכין את כל הדברים לטיול פתיחת שנה!
באת כדי לעזור לנו עם הציוד איך לא אם אתה ראש מחסן. בקושי הסתכלת עלי שלא לדבר על אמרת לי שלום יפה כמו שהייתה רגיל…
בכל פעם שעברתי לידך ניסיתי להקצין כל נשימה וכל תזוזה, העיקר שתשים לב עלי! למה לעזאזל אתה לא מתייחס אלי כמו פעם??
כל זה כי אמרתי את זה בקול? לא יכול להיות. למי עשיתי רע ולמה זה מגיע לי?
השעה כבר שלוש והאוטובוס עוד לא הגיע אנחנו יושבים בשכבגייה והשיחה מתנהלת בעיקר בינך לבין שיר, יכולתי להתערב, כמובן שיכלתי, ואז גם במקום שיחה יבשה גם היינו מחייכים וצוחקים, אבל לא היה בי את החשק לכפות את השמחה שלי על מישהו בטעות…
חניכים דופקים על הדלת ומודיעים שהאוטובוס הגיעה! כולנו מתרוממים בכוונה לצאת מהדלת, אבל אז שיר מודיע בלהט! "שכחנו קערות מהמחסן!!" "אני מביא לכם, מור בואי" אושרי אומר.
נתתי לאושרי את המבט הכי מבלבל בעולם, מבט שאומר "מה? למה אתה קורא לי בכלל?" שיר ואושרי בוהים בי חזק חזרה כאילו ראו ילד ערום מתרוצץ לו.
"טוב נעשה את זה זריז" אמרתי כדי לצאת מידי חובה, הייתי חייבת להשכיח את הבהייה ואם שיר הייתה הולכת איתו הם כנראה היו דנים בזאת.
הדרך למחסן לא ארוכה, דקה הליכה מהשכבגייה דקה וחצי בהגזמה! אבל כל הדרך לשם לא אמרנו כלום, הלכנו הכי מהר שאנחנו יכולים ובכל זאת זה הרגיש כל כך ארוך! כשהגענו הוא פתח את המחסן ונכנסנו שנינו.
לפני שאני שמה לב אושרי מסתובב אלי תופס את פרצופי בשתי ידיו מכוון אותם מעלה כדי לנסות לקרב אותו לשלו בגלל שהוא גבוה ואז הוא נישק אותי. האמנם אני קצת כועסת ומבולבלת לגמרי מהמצב, מרגישה לגמרי חוסר וודאות! אבל היה כל כך הרבה רגש בנשיקה הזו שאני בטוחה שגם מי שישב באוטובוס שמחכה לנו הרגיש את הפרפרים שהיו לי בבטן.
כשאושרי הרפה ממני ולקחנו צעד קטן אחורה הרגשתי כאילו אני רוצה לקפוץ עליו עכשיו ומבחינתי לעשות את זה איתו כאן ועכשיו אל רצפת המחסן נגוע האיידס הזה! אבל כל רגשות התסכול שהיו לי עם עצמי מכל הזמן שלא דיברנו נהפכו לדמעות שעמדו לי בעיניים, שכאילו רצו לרדת עד שיגמרו כדי שאוכל שוב באמת לחייך מכל הלב אליו כמו שאני אוהבת. התאפקתי ושמרתי את הדמעות בפנים. פשוט הבטתי בו בחוסר עונים. אושרי תפס קלות בסנטרי עם אחת מידיו ואמר "היה לי קשה כל הימים האלו בלי החיוך שלך, המבט הזה שנתת לי כשאמרתי לך לבוא איתי הרגיש לי כמו סכין בנשמה, כשאני אומר לך לבוא איתי אני רוצה שתחייכי אלי כמו שאני אוהב" הוא אמר לי, ובעוד שאני מנסה לעקל את מה שקרה כאן עכשיו אני אומרת בחצי ציניות חצי רצינות: "אז למה לא אמרת קודם" "קרו הרבה דברים שאת לא יודעת עליהם.." הוא ניסה להגן על עצמו "אז אני צריכה להרגיש ככה שבועיים?!?! למה לא שיתפת אותי?" ישר התגוננתי.
שיר: "נו מור איפה הקערות?!?! " שיר התפרצה למחסן וראתה אותי ואת אושרי קרובים עם פרצופים טעונים והשתתקה. "אני באה" אמרתי ואז היא הסתלקה.
באתי לצאת אחריה עם הקערות ביד אבל אז אושרי תפס לי את היד "מתי נדבר באמת?"
אני: "אנחנו נדבר זה רק שאלה של מתי." חמרות שהייתי כועסת גם הייתי מאוהבת, לפחות ככה נראה לי, התקרבתי אליו נתתי לו נשיקה על הזקן איפה שאני בטוחה שיש לחי ויצאתי בעודי מחייכת חיוך של השגה.
בטיול לא יכולתי לדבר איתו כי נגמרה לי הסוללה בטלפון וטוב שכך כי זו שיחה חשובה ואם באמת נצא ממנה ביחד חשוב לקיים אותה פנים מול פנים בגלל שהיא תקבע את אופי ה"זוגיות שלנו"
שיר שמה לב להתנהגותי החשודה בקרבת אושרי אז היא כל פעם הזכירה אותו וניסתה לפתח שיחה בכיוון, אבל אני מהלקחים שלי לומדת, ואם יצא משהו מהפה על היחסים עם אושרי זה יהיה רק מהפה שלו.
תגובות (0)